יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

המחסום, או: מה לעזאזל אני עושה כאן?

מדברים הרבה על מחסומי כתיבה. כולנו נתקלנו בהם, בין אם בכתיבת מבחן או עבודה ללימודים, ברכת יום הולדת לחברה או ביקורת לספר - אולי אפילו כתיבת הספר עצמו. אני סובלת ממחסום שונה, כזה שלא מרבים לדבר עליו, מחסום קריאה. אם לדייק, לא מדובר במחסום כמו שמדובר בסכר; כזה שמונע מהעמק לטבוע תחת שטפון של ספרים. אז הוא מאפשר לי לקרוא כמה פרקים מכל ספר - ולאחר מכן ספר אחר מסיח את דעתי וחוזר חלילה. כבר מיוני שאני מסיימת רק ספרים שניתן לקרוא בישיבה אחת, בכמה שעות, פחות משלוש מאות עמודים. כמעט חמישה חודשים. לא שהדבר מונע ממני לרכוש ספרים נוספים, שאני באמת ובתמים רוצה ומתכננת לקרוא, ושכריכתם האחורית מסקרנת ומרגשת אותי, ושנצברים בערימות ברחבי הסלון וחדר השינה.

וכך הגעתי למצב המביך בו אני נמצאת; ערימות אינסופיות של ספרים; כולם עם סימניות, את כולם התחלתי. ספרים שרכשתי אחרי שנאלצתי להחזיר לספרייה את העותק ששאלתי, מבלי שהספקתי לקרוא בו יותר משלושה או ארבעה פרקים - דבר שמייתר את עצם המנוי שלי. והמבוכה, הו המבוכה! אין דבר נוראי מלהחזיר לספרנית האהובה עליי ספר שהיא המליצה עליו בחום, בידיעה שהיא מצפה שנפתח עליו דיון או לפחות שיחה, ולהנהן במשך רבע שעה, ולתת לה להרוס לי את סוף הספר, רק כי להודות שלא צלחתי אותו מביך אותי עד העצם.

ואז חנות הספרים האהובה עליי מפרסמת בפייסבוק תמונה של רכישות חדשות למלאי, ויש שם את הספר ההוא שהמליצו לי עליו פעם ונשמע לי מעניין, או של הסופר הזה שכולם קראו ורק אני לא, או של הסופר הצרפתי ההוא שזכה בדיוק בפרס נובל ואפילו שמעולם לא שמעתי עליו עד רגע הזכייה הוא מסקרן אותי לאללה, או סתם הוצאה ישנה ו/או מגניבה של ספר שיש לי ואני אוהבת או שהשאלתי ומעולם לא חזר - וברור, ללא צל של ספק, שאבקש שישמרו לי אותו (או אותם) בצד. כי זה יד שנייה, וחנות עצמאית, ואני ממש צריכה את הספר או הספרים האלה. באמת.  ולמחרת כשאלך לחנות לאסוף את אותו הספר או את אותם הספרים שראיתי אתמול בפייסבוק, אראה ספרים נוספים על המדפים - ואפילו שהבטחתי לעצמי שדי, זהו זה, הערימות יוצאות משליטה ואני לא מספיקה לקרוא כלום, ואני בכלל סטודנטית, ואני צריכה לחסוך לתואר שני, ופשוט אין מצב בעולם שאני קונה עוד ספרים פרט לאלה שהתחייבתי לרכוש ברגע של חולשה מול המחשב - אני בוחרת לפחות עוד כותר אחד. זה היה שקר, אני מצטערת, שניים. לפחות שניים. אחד מהם אני אקרא באוטובוס בדרך הביתה, ואהנה ממנו מאוד, ואז הוא יעלם לו לראש הערימה הראשונה משמאל.

ועותקים דיגיטלים! הו העותקים הדיגיטלים! הם הדרך שלי לשקר לעצמי; הערימה הבלתי נראית שצומחת לה מעצמה בתוך הקינדל שלי, זו שאף אחד לא רואה. הם כל כך מפתים העותקים הדיגיטליים האלה! קליק אחד ויש לי ספר, היישר מאמאזון. אז מספיק שקראתי ביקורת טובה, שמישהו סיפר לי משהו, שדיברו על משהו בטלוויזיה או ברדיו או באוטובוס או בספר אחר - ותוך חמש דקות הספר ברשותי, על הקינדל, לאחר שנרכש בקליק אחד דרך האפליקציה של אמאזון. בית הבראה לספרים בלתי נראים.

ואלה הם חיי. אני עמית והפכתי לאגרנית ספרים.

בהתחלה חשבתי שזה תסמין "ארבע במאה" אשר מוכר היטב לכל רוכשי הספרים במבצעים, את קונה ארבעה ספרים במחיר של עשרים וחמישה שקלים לאחד, אבל כדי להנות מהמבצע את חייבת לבחור ארבעה - לא יותר ולא פחות - כי חמישה יהפכו מהר מאוד לשמונה. ואז מגיע הרגע להתחיל לקרוא - וברוב המקרים את קוראת רק אחד או שניים מהארבעה. היתר נשכחים להם, המומנטום עבר, ובכלל לא רצית אותם, אבל ארבעה ספרים במאה שקלים, לא תקחי משהו?

אז האשמתי את השפע. אבל לא דייקתי, הייתה טעות בדיאגנוזה שלי - פירשתי את הסימפוטים לא נכון. וכמו בכל פרק של האוס, הבנתי את הטעות רק כאשר ניגשתי לטפל בבעיה. אם הבעיה היא תסמין הארבע במאה - הרי שהפתרון פשוט, לקנות פחות ספרים, רק את אלה שאני באמת רוצה ומתכננת לקרוא. זה לא תפס. בעיקר כי מלכתחילה אני קונה רק ספרים שאני רוצה לקרוא, ולכן אני גם מתחילה את כולם. יש כאן מעין פרדוקס של שפע שמונע ממני בחירה, או יותר נכון, ברירה. אני רוצה לקרוא כל כך הרבה ספרים, ולכן גם לא מצליחה לברור אחד מבין כולם ולהתחייב אליו ורק אליו עד שייגמר.

והכי גרוע? עד רגע כתיבת שורות אלה, האשמתי את הספרים. הם לא שואבים אותי, הם לא סוחפים - אמנם אני נמצאת במקום שקשה לי להתחבר לספר  אבל אני מחכה לספר האחד שיפתור את הבעיה. שישבור את הסכר ויסחוף אותי לתוכו. הספר על הסוס הלבן, זה שבל קראה בסצינת הפתיחה של היפה והחיה. והוא פשוט לא מגיע. ועכשיו אני תוהה אם אולי לא נתתי לו בכלל הזדמנות לפני שקפצתי לספר הבא? האם הפכתי לקארי ברדשו? לסמנתה? למישהי שראתה את הסדרה הזו ונכלאה בשרשרת של קשרים פוטנציאלים שהפכו לסטוצים? אבל עם ספרים? אלוהים ישמור! זה מה שאני עושה! סטוצים ספרותיים, כמה עצוב.

אז עכשיו עולה השאלה - איך אני מחזירה את הרגלי הקריאה שלי לפורמט שיותר קרוב לדיסני מאשר סקס והעיר הגדולה? איך מתמודדים עם השפע? איך מצמצמים, ואיך אפשר להמנע מצמצום? ובכן, אין לי מושג קלוש. אבל כמו רוב הבעיות המביכות בחיינו, השלב הראשון הוא להודות בהן באופן פומבי - באופן כזה שיחייב אותי להתמודד על המצב ולא ייתן לי להמשיך להתעלם מפיל הספרים שבסלון. אז הנה, התוודיתי.

עכשיו אני הולכת להפסיק לדבר ולכתוב על הפיל, ולהתחיל להתמודד ולקרוא אותו. למען האירוניה, אני אתחיל מללכת לחנות הספרים בשביל לאסוף את הספר שביקשתי שישמרו לי אתמול ("בדרכים" של קרואק, למקרה שתהיתם), וברגע שאחזור הביתה אאחד את כל הערימות לאחת, ועד שלא אסיים את הספר העליון בערימה לא אמשיך לספר הבא, וכך אתקדם, לאט ובזהירות עד שתגמר הערימה. כמו כן, כל ספר חדש שארכוש יכנס לתחתית הערימה, והספרים שעליי להחזיר לספרייה יככבו בראשה.

בשביל לוודא שהתכנית עובדת, אהפוך את הערימה לרשימה שתככב כאן מצד ימין (עריכה מאוחרת: הערימה עברה מצדו הימני של הבלוג לעמוד משל עצמה! יש לינק מתחת לכותרת) ואחלוק את ההתקדמות שלי כאן. כל יום חמישי - כי היום חמישי - אספר לעולם הוירטואלי כמה קראתי מאיזה ספר. כשאסיים ספר, אמחק אותו מהרשימה ואכתוב עליו ביקורת כלשהי.

זהו. זאת התכנית שלי; כי אין רגולציה יותר חזקה מבושה פומבית.

4 תגובות:

  1. אוי לא! כתבתי תגובה והכל נמחק!
    אני אנסה לחזור על עצמי קצת יותר בקצרה:
    נהניתי לקרוא את שני הפוסטים שלך ואני מחכה להמשך.
    אבל - אני חושבת שכדאי לזכור שקריאה זה משהו שאנחנו עושים כי כייף לנו, ולא כדאי להפוך את זה לעוד משימה ומשהו ש"צריך" לעשות. ולכן לדעתי הבעיה היא אולי דווקא כן בספרים שלך - אולי הם לא מתאימים לך כרגע, ואולי כדאי לפזול לז'אנרים אחרים.. אני משתדלת תמיד לגוון בין ז'אנרים שונים בהתאם למצב הרוח ולמה שקראתי קודם.
    אה, ותפתחי חשבון בgoodreads - לא ראיתי פה קישור..
    בהצלחה!

    השבמחק
    תשובות
    1. לגבי הז'אנרים זה לגמרי משהו שאני מתחילה לנסות :)
      היה לי פעם חשבון בgoodreads ומשומה זנחתי אותו די מהר והפסקתי לעדכן. את צודקת, אולי כדאי שאנער אותו מהנתפלין ואחזור להשתמש בו.

      תודה!

      מחק
  2. הגעתי בעקבות ירין :)
    יש לי שתי עצות לתת לך. אצלי הן עובדות.
    א. לא 'צריך' לקרוא ספרים. לא כי הם חשובים, לא כי הם עוסקים בנושא חשוב, לא כי מישהו המליץ, לא משום סיבה בעולם. את קוראת כי זה כיף. ואם זה לא כיף לך, אל תקראי. יכול להיות שזה כיף אינטלקטואלי (כלומר, ליהנות מלחשוב על משהו לעומק), אבל זה כיף. ואם את לא נהנית ממישהו או לא מוצאת בו כלום, אין שום סיבה להמשיך לקרוא אותו.
    ב. תסגרי את המחשב בזמן הקריאה. ממש, תכבי אותו. לא רק לסגור את המסך, לכבות ממש. מוטב, אפילו, לתת אותו למישהו למשך שש שעות או משהו כזה.

    השבמחק