יום ראשון, 11 בינואר 2015

לפרגן, לפרגן, לפרגן

קורא בספרים קורא לך

כבר מתחילת השנה, כמעט שבועיים, שאני חושבת איך לנסח את הפוסט הזה. בסוף החלטתי ללכת על שלשול מילולי עם נגיעות נוסטלגיה. נראה איך זה יצא.

בסוף אפריל האחרון סלפי ספרותי כבר היה בטאמבלר (שנזנח מאז) והתחיל להתקדם לעבר הפייסבוק. אני הייתי מוכרת בצומת ספרים. לא ידעתי איך לפתוח עמוד בפייסבוק. לא ידעתי איך עובדים ברשת החברתית. לא ידעתי שאני יכולה לכתוב. רציתי לחלוק את הספרים שאני אוהבת עם יותר מלקוחות החנות הסקפטיים ומחוץ לרשת שהבעלות הצולבת עליה התחילה להרים את ראשה מאז פברואר - כשהתחילו לאכוף את חוק הספרים. רציתי מקום נקי. מקום כיפי, בגובה בעיניים ובלי לקפוץ מעל לפופיק, וכך נולד לו הסלפי הספרותי.

מרגע שהוא נולד, לא לגמרי ידעתי מה לעשות איתו. ואז נכנס לחיי האדם אשר אחראי באופן ישיר לעצם קיום הבלוג הזה - ירין, הקורא בספרים. הוא עזר לי עם סלפי ספרותי, עזרה שקשה לי לתאר במילים, והציע לי לכתוב בבלוג. אני לא נוטה לפרסם שיחות, אבל בכל זאת אספר לכם מה קרה שם.

ירין הציע שאכתוב משהו וציין ש"אין בזה כסף, אבל מקבלים ספרים" ואני הגבתי שאין לי שום נסיון בכתיבה. שכנראה שאהיה נוראית. הוא עודד אותי לבחור ספר שאני אוהבת ופשוט לכתוב למה. כל ספר. כתבתי על מוסקבה פטושקי. אני זוכרת את הלחץ המחניק כששלחתי את קובץ הוורד במייל אל ירין, את ההקלה כשהוא היה מרוצה. התמכרתי. בסוף השבוע העוקב קראתי את "ראשית" של ברנרד בקט ובלי בכלל לשים לב כתבתי עליו. במבוכה שאלתי את ירין אם זה יהיה חצוף מצדי לשלוח לו סקירה על עוד ספר, הוא צחק עליי ושלחתי אליו קובץ וורד נוסף. באותו יום הוא פרסם אותו בבלוג, וכשהוצאת מטר שיתפה את הביקורת בעמוד הפייסבוק שלה נמלאתי גאווה שלא הכרתי כמותה.

מאז ועד היום, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, ירין הוא הפטרון שלי. 
בזכותו אני כותבת, בזכותו פתחתי את הבלוג הזה, בזכותו שולחים לי עכשיו ספרים - בזכותו נוסף נדבך לחיי, אשר הותיר לי לעזוב את הרשת ולהמשיך להפיץ את הקריאה ברשת.

עד היום אני מתייחסת אליו כעורך לעת צורך, ונעזרת בו בכל שלב ושלב. כשסיימתי לכתוב על תרגומי הכותרים, קראתי את שכתבתי ונמלאתי לחץ. מה אם זה יומרני מדי? מה אם הכל נובע מבורות ואין מקום לפרסם דבר כזה? בלי בכלל להתבלבל, שלחתי את הטיוטא לירין. בסוף החלטנו לפרסם את הפוסט אצלו, בקורא בספרים, שתמיד יהיה הבית הראשון שלי. כשאני מסיימת לכתוב סקירה על ספר, הדבר הראשון שאני עושה הוא לתייג את ירין בפייסבוק. והוא בתגובה מתייג את כל האנשים הרלוונטים מעולם הספרות - כי אני לא מכירה אותם. התנצלתי בפניו על זה, הוא שוב צחק עליי.

כזה הוא ירין, הוא מחפש לעזור למען העזרה. הוא מפרגן. הוא מקדם. הוא מדריך.
וכל זה בלי לבקש תמורה.

היום, אחרי שנתיים בהן הבלוג פועל - בהן ירין משקיע את עצמו לקידום ופיתוח עולם הספרות ברשת, עוזר לפישרים קטנים כמוני ונותן במה לכל כך הרבה דברים, קורא בספרים עומד בסכנת סגירה. רמת ההשקעה של ירין גוזלת זמן רב, והוא לא יוכל להמשיך ולתחזק את הבלוג מבלי עזרה כלכלית.
כי אין בזה כסף, אבל מקבלים ספרים.

כבר כתבתי שירין הוא הפטרון שלי, ועכשיו יש לי את ההזדמנות להחזיר לו את הטובה.

אני בטוחה שאתם קוראים אצלו, ואם לא אז ממליצה לכם בחום להתחיל - ולהיות פטרונים, כי מגיע לו, כי חשוב שהוא ימשיך בעבודת הקודש שלו. 
כי הוא הרוויח את זה בזכות, ולא בחסד.

בוריס, החתולה שמאחורי האיש; תקשיבו לה, היא יודעת על מה היא מדברת

תגובה 1: