יום חמישי, 8 בינואר 2015

צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס

בעקבות ארנסט פיטו והתעודות הריקות

הרבה דברים (טובים) כבר נכתבו על הספרים של הוצאת זיקית, אבל את זה אני סמוכה שעוד לא יצא לכם לקרוא אודותם: הם נכנסים בצורה מושלמת לכיסי המכנסיים במדי ב'. בכל היקר לי! 
אז כפי שיכלתם לנחש, את "צוואתו של מוקיון" קראתי השבוע בזמן מילואים.

ועל כך שתי הערות: לולא הייתי במילואים וודאי הייתי מסיימת אותו באחר צהריים אחד, אך מכיוון שהייתי במילואים נמתח לו המוקיון על פני מספר ימים. יאמר לזכותו שהוא מושלם למקרים כאלה. מאחר והוא מורכב מאפיזודות קצרות יחסית, נוח לקרוא אותו בהמשכים - שני עמודים פה, שלושה שם, ועוד עשרה בערב. ברגעים מתים בחמ"ל, בתור הכניסה לבסיס, בהפסקת סיגריה, באוטובוס הביתה.

ואז הוא נגמר. פתאום כך. בעמוד 108. לפני שהייתי מוכנה להפרד. מבלי שזכיתי לתשובות. אני לא מבינה. איך הוא נגמר?! רק רגע. חזרתי אחורה, כאילו אם אעביר את העמוד שוב יתגלו בפני מילים שלא כתובות, המשך במקום סוף. אך זה לא קרה. זהו. נגמר.
שתי אפשרויות עמדו בפני: האחת, לקרוא אותו שוב. באותו רגע, מההתחלה ועד הסוף - ברצף, כדי להבין למה הוא החליט להסתיים לו. אולי אם לא אקרא אותו בצורה כל כך קטועה הכל יהיה הגיוני? האפשרות השנייה הייתה להמשיך הלאה ולקרוא את אחרית הדבר - אולי שם תמצא התשובה?

מתוך ההיסטריה בה הייתי שרויה פספסתי לגמרי את עמוד 109:
הסיפור צוואתו של מוקיון התפרסם בכתב העת לה פרודי בין 30 באוקטובר ל-12 בדצמבר 1869. בגיליון 12 בדצמבר הופיעה ההודעה הבאה: "עקב מצב בריאותו של מר ז'ול ואלס אנו נאלצים לקטוע את צוואתו של מוקיון לשבוע הנוכחי." לה פרודי נסגר בינואר 1870, והמשך לצוואתו של מוקיון לא התפרסם מעולם.
ידעתי! ידעתי שהוא לא היה צריך להגמר! לרגע, הניצחון הקטן הזה ניחם אותי, ואז שוב נפלו פניי - אין סוף. כמה עצוב! סיפור בלי סוף. לעולם לא נדע איך הפך פיטו למוקיון. מה קרה לו בדרך. חבל. חבל לי עליו. 

אבל עזבו לרגע את כל זה, במקום לעסוק בחסר, הבה נעסוק בנמצא!

"צוואתו של מוקיון" מגולל את סיפור חייו של ארנסט פיטו, בדיעבד, לאחר מותו. הסיפור נפתח במסגרת שלא תסגר לעולם, כאשר דובר כלשהו, שומע על התאבדותו של המוקיון. הוא מוצא בדירתו צוואה קצרה וקטעי יומן, קטעי יומן אלה מהווים את הסיפור אותו מספר לנו פיטו בכבודו ובעצמו.

ילדותו של פיטו היתה קשה, באחרית הדבר (מאת משה סקאל) מדברים על כך שואלס שוחט את הפרה הקדושה של הילדות כתקופה היפה ביותר בחיים. אומרים שהוא מושפע על ידי קופרפילד של דיקנס. אבל איפה שדיקנס קודר, ואלס אירוני, ציני ומצחיק. לא לשווא פורסם הסיפור בכתב עת פארודי. 
בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי.אני חוזר הביתה. אני נותן לאבא את המגבעת ואת המקטורן השחור ולאמא את הישבן. היא עטה עליו מיד. בערב, מדמואזל בלנדרו נאלצת לחבוש אותו.
יש הרבה מה להגיד על ילדותו של פיטו, אך אני אהיה אנוכית ואדבר על לימודיו, כי זו דילמה שאני חווה על בשרי, כי כאן אני מזדהה יותר מכל; פיטו מצטיין, הוריו משקיעים בחינוכו הפורמאלי. הוא נדחף אל האקדמיה. הוא רוצה להיות סנדלר, נראה שבנו של הסנדלר נהנה מחייו, שלא מלקים אותו. אך הוריו ומוריו חוזרים על המנטרה שכולנו מכירים: אם תצליח בלימודים, תצליח בחיים. ומנטרה זו דובקת בארנסט פיטו הצעיר.
עם ידיעות נרחבות כמו שלי, אין זה מן הנמנע שאגיע למעמד גבוה בחיים.
ואז, הבועה מתפוצצת. 
מתחוור לי שבכל הספרים שאילצו אותי לקרוא, לדקלם, לתרגם, מעולם לא עלתה השאלה איך משלמים את דמי השכירות או פורעים את החשבון אצל האופה. לא לימדו אותי מהו מחירה של החמאה או כמה עולה נתח בשר פשוט לצלי. האם מישהו הדריך אותי כיצד להרוויח את הכסף שישלם על חדר שכור, מרכבה, סיר בישול? 
הו כמה שאני מכירה את התחושה! כמה שזה נכון, וכמה עצוב שזו האמת האבסולוטית בה אנו חיים. בה הלימודים מנותקים מהחיים. שזה מה שהחזיק מהמאה התשע-עשרה ועד ימינו. מסיימים תיכון כדי לעשות תואר, ומסיימים תואר כדי להרוויח מינימום. או להמשיך לתואר שני.
אני לא סיימתי את התיכון. לא רציתי להקיא חומר. זה הרגיש לי מיותר, וממרומי גיל 17 החלטתי שיש דברים חשובים יותר. אחרי הצבא השלמתי את ארבע הבגרויות שהיו חסרות לי וקיבלתי את תעודת הבגרות - מסמך ריק מתוכן אמיתי שמעיד על יכולתי לשנן פרטים לא חשובים ומקנה לי את הזכות ללמוד באוניברסיטה. התואר אמנם לימד אותי לחשוב בצורה אחרת, להתבטא בצורה אחרת, אבל איך מתרגמים את כל זה לשוק העבודה? אני לא יודעת. והפתרון הקל הוא לחסוך לתואר שני.
עשר שנים שיקרו לי, ועכשיו אין לי מושג כיצד ארוויח את לחמי.
אני לא יודעת איך לבסוף הרוויח פיטו את לחמו. אני רק יודעת שהחליט שמבין האפשרויות הפתוחות בפניו - ככל הנראה בחר להיות משורר. זו הפרה הקדושה שואלס שוחט עבורי. החינוך, ההשכלה הגבוהה שמועלה על נס - ולשם מה?
אבא שלו טוחן מנורמנדי. גם שמבואי רוצה להיות טוחן, והוא טוען שבשביל להפעיל את גלגל הטחנה שלו ולשים שק חיטה על האחוריים של החמור, אין לו שום צורך לדעת מה עשו היוונים והרומאים. "אבל נערי האומלל," אמר המורה פדרלו, "אתם לא תדע שום דבר!""בחיי, המורה, אני בכלל לא סקרן!"
כמה אנשים לא סקרנים לומדים איתי! כמה קורסים לקחתי שלא היה לי עניין וחצי עניין בהם! כי קורס חובה באוניברסיטה, כי בבגרות בספרות צריך לשנן את הפרשנות של משרד החינוך ואין מקום לדבר על מה שהסיפור אמר לי כשקראתי אותו. זה עדיין ציון הבגרות הנמוך ביותר שלי, פשוט כי קראתי את "התפסן" אחרת (ייתכן שמאוד לא אהבתי אותו ושהרגשתי שזה מאוד צבוע להכריח אותי לקרוא משהו ואז עוד להכריח אותי להגיד שמדובר בייצוג טוב של מה שאני מרגישה כנערה מתבגרת אף כי הוא היה רחוק שנות אור ממני).

ואולי זה בכלל עצוב שלא ניתן להתפרנס מידע; שאמנם נהניתי מלימודי האקדמאים אך בעולם קפיטליסטי הם אינם מקנים לי שום יתרון בשוק העבודה, פרט אולי מכך שהם מאפשרים לי לגשת לתואר שני בו אוכל לרכוש מקצוע ולא רק ידע. אולי עצם התואר ירים יום אחד תקרת זכוכית בה טרם פגעתי. אני לא יודעת, אבל מברכת על הדיון ומבכה על כך שהוא נשאר רלוונטי כל כך הרבה שנים.
האם האופק בטחנות הקמח צר מזה שבבתי הספר? גאוותכם נפגעת? אבל אתם הורגים את האושר שלי!
המחבר המאוייר

מאחר והסוף חסר, ארצה לחזור ולהתעכב על ההתחלה. שני העמודים בהם הדובר זר, הצוואה הקצרה - אלה הם הרמזים היחידים שיש לנו לעתידו של פיטו - למה שנהייה ממנו. לבחירות שעשה, בין האקדמיה לעבודת הידיים, בין המשפחה לעצמו. לסיבות בגינן שם קץ לחייו.

את כל רכושו הוריש לבנות אחייניתה של אותה מדמואזל בלנדרו, זו אשר חבשה את ישבנו לאחר המלקות שספג מהוריו. אז שמר לה חסד. זה חשוב. הוא מתייחס גם לדודו, אך לא מצאתי אזכורים נוספים שלו לאורך הספר.

וכך מספר עליו הדובר הזר:
קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז - גאווה בעצמו ובוז לאחרים
פחדו ממנו. הוא היה מלא אירוניה. עדיין היה חד וגאה בעצמו - כפי שהיה מודע לחסרונות הוריו מגיל צעיר ולא ביקש להאשים את עצמו במלקות - מנותק ובעל יכולת הבחנה חדה, זו האירוניה. אך האם היא כשלעצמה מפחידה? איך נהייתה כזו?
הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו. לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי.
יציבות הוא לא הצליח להשיג עד יומו האחרון - וגם זה עצוב. כמה חבל לי עליו! פחד מעצמו ומהסביבה, הגן על עצמו בעזרת, ומפני, אותו האקדח.

הרמזים אינם מספיקים לי - אני לא מצליחה לעלות על מה שעבר עליו. אינספור תרחישים עוברים בראשי. כמה חבל.

"צוואתו של מוקיון" מציג לנו את תחילת חייו של ארנסט פיטו ואת סופם - אך מעט מאוד ממה שקרה בין לבין. והוא משאיר מקום רב לתהיות - אולי כאן גם טמון חלק מהקסם שבו.

גם הפעם רבים הציטוטים שסימנתי מאלה בהם השתמשתי, ועל כן פינת "ציטוטים שסימנתי לעצמי" ממשיכה להתקיים.
ואם לנצל הערת סיום זו, קשה היה לי לכתוב אודות ספר שפורסם במקור, באופן מקוטע, בכתב עת צרפתי פארודי מבלי להתייחס לאירועי אתמול. החזקתי את עצמי עד כה. לא אכביר במילים, רק ארכין את ראשי על האובדן - על היוצרים שנלקחו עקב יצירתם, ועל היצירות שלא הספיקו לברוא. על הביטוי שנגנז. בסגירת לה פרודי, בו פורסם מדי חודש פרק נוסף מצוואתו של מוקיון, איבדנו את מהלך חייו של פיטו ונותרנו רק עם תחילתם וסופם - יעברו שנים רבות עד שנבין מה איבדנו ברצח הנוראי שבוצע אתמול. יחי חופש הביטוי, תחי המהפכה הישנה.

אה, כן, תקראו גם את אחרית הדבר.

**מצרפתית: רותם עטר, זיקית, שנת הוצאה מקור: 1869, שנת הוצאה תרגום: 2013, מספר עמודים: 121, מחיר אחיד: 50 ש"ח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה