סודו של הבעל / ליאן מוריארטי

עקרות בית נואשות, בסידני

בכתיבת הסקירה הזו עומד לפני אתגר כפול; את הספר לא בחרתי לעצמי, ולא ידעתי במה הוא עוסק עד תחילת הקריאה. הוא נשלח אליי עם כריכה סגולה וחלקה מן ההוצאה, ללא כריכה אחורית, כחלק מהשתתפותי בקהילה הקוראות המשפיעות של כנרת זמורה ביתן, ויצא לאור רק בפברואר הקרוב. מעבר לכך, אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי. לא בעלילה, לא בדמויות, לא בכתיבה, פשוט לא. עד כמה שניסיתי, הספר פשוט לא נגע בי. עד כמה שרציתי להזדהות עם הדמויות, הכל הרגיש לי שטוח ומתאמץ מדי.

הייתי מעדיפה לאהוב אותו. כששולחים לי ספר כדי לכתוב עליו, ואני נאלצת לכתוב עליו דברים לא טובים, יש בזה משהו שמרגיש לי כפוי טובה. כמו לקבל מתנה ולהתלונן על טיבה מול החבר או המכר שהשקיע ובחר אותה. וגם בלי קשר, באופן כללי אני מרגישה פחות בנוח לכתוב חוות דעת שליליות. "אם אין לך משהו נחמד להגיד, מוטב שתבלמי פיך". אבל אם ברצוני להמשיך ולכתוב על ספרים, זה אתגר שעליי להתמודד עמו.

בשבוע שעבר חשפו בפנינו את עטיפת הספר העתידית, שכן טרם יצא לחנויות. על העטיפה מתנוססות המילים: "אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב כתב ידו של בעלך, לפתוח רק במקרה של מותי, האם היית פותחת?"

המעטפה הזו אמורה לשחק את תפקידה של תיבת פנדורה, או צנצנת פנדורה. מכל מקום, כדי שלא חלילה נפספס את הרפרנס, מעבר לטקסט שעל העטיפה, פותח את הספר ציטוטו של אלכסנדר פופ, "לטעות זה אנושי; לסלוח - אלוהי". עדיין פספסתם? תמונת הפתיחה, זו שמנותקת מעלילת הסיפור, מספרת בקצרה את הסיפור המוכר של פנדורה. רק שכאן פנדורה מסכנה, אף אחד לא אמר לה שאסור לפתוח את התיבה, שהיא בעצם צנצנת. אכן טרגי. פנדורה גם סוגרת את הספר, רק למקרה ששכחתם אותה ב-400 העמודים שחלפו מאז הופעתה הראשונה:

"איש מאיתנו אינו יודע מה הם הנתיבים האפשריים שיכלנו לבחור בהם, ושאולי היה עלינו לבחור בהם. אולי זה רק לטובה. יש סודות שאמורים להישאר כאלה לנצח. תשאלו את פנדורה."

התלבטתי אם לשים את הציטוט הזה, הרי הוא המשפט האחרון בספר! ואני משתדלת להמנע מספויילרים! אבל אז קראתי אותו שוב - והאמת, כל כך הרבה ספרים כבר נכתבו סביב הרעיון הזה בלי להגיד אותו בקול רם ובצורה מפורשת. גם סרטים הוליוודיים צולמו סביבו. והעלילה תמיד שונה. אז כמה זה כבר יכול להרוס? בעיני, זה בנאלי להחריד. במיוחד כשדוחפים לי את פנדורה לגרון. ואת המעטפה.

מהרגע הראשון אנחנו יודעים שססילה, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, תפתח את המעטפה שהחביא ג'ון פול, בעלה, תחובה בין מסמכים בקופסאת נעליים. ברור שהיא תפתח אותה! כולנו מכירים את הביטוי על האקדח שמופיע במערכה הראשונה, והמעטפה הזו - היא מופיעה עוד לפני הסיפור! אז כמובן שמוחנו לא מוטרד בכך, אלא בשאלה המהותית יותר של מה כתוב בה. את זה נגלה יחסית מאוחר בעלילה, ולדעתי, מעבר להיותה גימיק נחמד, המעטפה אינה זו שמניעה את העלילה מרגע שססיליה מגלה אותה ועד רגע פתיחתה. כמובן שהיא חיונית לעלילה, בעיקר מרגע שאנו מגלים מה כתוב בה, אבל היא סוגרת קצוות - לא פותחת אותם.

ועל כן, נעזוב אותה ונדבר על הדמויות.
העלילה נוסבת סביב שלוש נשים; ססיליה, זו שמוצאת את המעטפה המקוללת ההיא. עקרת בית למופת, רעיה למופת, ואם למופת לשלוש בנות. סוכנת מכירות של טאפאוור. פעילה בקהילה. קתולית. צפיתם פעם בסדרה "עקרות בית נואשות"? אז ברי. הג'ינג'ית. רק בלונדינית ואוסטרלית.
הבאה בתור מגיעה טס. במקור היא מסידני, אך מתגוררת במלבורן עם בעלה, בנה, ובת דודתה שבעבר היתה שמנה ועתה השילה עשרות קילוגרמים ממשקלה ונראית נהדר. בעלה ובת דודתה מתאהבים, מתוודים בפניה, וטס לוקחת את בנה ומגיעה לחיות עם אמה בסדיני, בשכונה של ססיליה. היא רושמת אותו לבית הספר הקתולי בו למדה בצעירותה, ובו לומדות בנותיה של ססיליה.
אחרונה חביבה מגיעה רייצ'ל, אשה מבוגרת אשר מתמודדת עם אבל עמוק סביב רצח בתה שהתרחש 28 שנים לפני העלילה, כשהבת היתה בת 17. הרצח מעולם לא פוענח, הרוצח מעולם לא נתפס, ורייצ'ל מרגישה בודדה בעולם לאחר שבעלה נפטר ובנה התחתן עם אישה שאינה מחבבת. האדם היחיד שגורם לה להרגיש בחיים הוא נכדה הקטן, ג'ייקוב, אך בנה ואשתו מודיעים כי הם עוזבים את סידני לניו יורק, ושוב, היא תהיה לבד. ריצ'ייל, אגב, היא המזכירה באותו בית ספר קתולי.

זה הקשר השטחי ביותר בין הדמויות, בית הספר הקתולי של סנט אנג'לה בסידני. אך אל דאגה, כמו בכל מלודרמה טובה, העלילה נפרמת לגלות קשרים עמוקים הרבה יותר. כאשר אנו פוגשים בהן לראשונה, שוב כדי לרמוז לנו בצורה לא מאוד עדינה על העתיד לבוא, כל שלושת הנשים צופות או שומעות את המשפט "אין תוצאות בלי מאמץ!" שנצעק בתכנית הטלוויזיה "היורד בגדול", או בתרגום מילולי מאנגלית - "המפסיד הגדול ביותר" (The Biggest Loser). הבנתם את הרמז? הא? הבנתם?
זו התחושה לאורך הספר. כאילו הוא צועק עליך לשים לב. מתאמץ ליצור מוטיבים. בין אם מדובר בסדרת הטלוויזיה הזו, באובססיה של אחת מבנותיה של ססילה לחומת ברלין ונפילתה, או הבולט ביותר - חג הפסחא.

העלילה מתרחשת בשבוע שלפני חג הפסחא, מיום שני שלפני החג ועד יום ראשון של חג הפסחא. בקצרה, חג הפסחא מציין את צליבתו של ישו ותחייתו מחדש. בארבעים הימים שלפני החג, מקובל בקרב הקתולים לבצע תענית, הרוב יוותרו על מותרות כאלה ואחרות, בעוד האדוקים ביותר יוותרו על כל הנאות החיים ויתקיימו על דיאטה של לחם ומים בלבד. "יום שישי הטוב", שישי שלפני החג, הוא יום הצליבה (פיסת טריוויה: סמואל בקט נולד ביום זה, בשנת 1906) - במקרה הוא גם היום בו כל הסיפור מתפוצץ, בו חל שבר בחיי הדמויות, שיא העלילה ותחילת ההתרה. ביום ראשון קם ישו לתחייה, והסיפור שלנו נגמר.
נו? הבנתם? לטעות זה אנושי! לסלוח אלוהי! אין תוצאות בלי מאמץ! פנדורה! פסחא! המפסיד הגדול! חומת ברלין! הבנתם?!

הספר הזה צעק עליי.

אם נניח את כל המוטיבים הצעקניים בצד, נגלה שעומדת לפנינו מלודרמה אמנם שטוחה, אך קריאה להפליא. את ארבע-מאות ושלושה עשר העמודים שלה קראתי ביום אחד. לא היתה לי סיבה לעצור, לא היו משפטים שקראתי פעמיים, שהעתקתי לי למחברת. הוא פשוט חלף על פניי. ועל כן - לטיסה הבאה שלכם, או בתור מתנה למישהו שאתם לא מכירים את טעמו הספרותי - הייתי ממליצה עליו בחום.
אז כשאמי התקשרה לשאול אם יש לי ספר להביא לה לטיסה ארוכה, המלצתי עליו בלי לחשוב פעמיים, והוא מחכה לה.

יש לו ערך בידורי שלא ניתן לערעור, ונדמה כי ישנן נשים מקבוצת הקוראות המשפיעות של כנרת זמורה ביתן (הרי יש שם עוד 49 נשים פרט אלי!) אשר נהנו ממנו וממליצות עליו. בעיני, אם הספר היה מקבל את עצמו כמלודרמה, ולא צועק עליי עם כל התמות המפוספסות הללו, הייתי נהנית הרבה יותר מלשרוף איתו את הזמן. למען האיזון, אם תלחצו כאן תגיעו לשבע ביקורות חיוביות עליו, אשר פרסמו נשים אחרות מקהילת המשפיעות באתר נוריתה, ורובן חיוביות.

אגב, בתור סרט, הוא היה יכול להיות נהדר.

**מאנגלית: תמרה אבנר, כנרת זמורה ביתן, שנת הוצאה מקור: 2013, שנת הוצאה תרגום: 2015, מספר עמודים: 413, מחיר: 69 ש"ח