‏הצגת רשומות עם תוויות הקיבוץ המאוחד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הקיבוץ המאוחד. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

הדרשה על נפילת רומי/ ז'רום פרארי

"ואולי רומי לא היתה אובדת אלמלא אבדו הרומאים"


"הדרשה על נפילת רומי" הוא ללא ספק אחד הספרים המתעתעים בהם נתקלתי לאחרונה. ספר שמעביד אותך בפרך במשך מאה שבעים ושלושת עמודיו; שולח אותך לחפש את אוגוסטינוס, את לייבניץ, דמיורגוסים ועוד אינספור רפרנסים, סיפורים היסטוריים ופולקלורים עמם מתכתב פרארי ביד אמן. מכריח אותך לקרוא את אותו משפט שוב ושוב כדי להבין את מהותו, שכן פרארי, בדומה להוגה הצרפתי לאטור אותו למדתי שנה שעברה, לא אוהב סימני פיסוק - ובטח שלא נקודות. או פסקאות, לצורך העניין. וכך יוצא שאנו מקבלים פולמוס עשיר להפליא בו עלינו לעשות סדר במהלך הקריאה. הספר כתוב, כאמור, כמסה של טקסט; חסר פסקאות ועם מעט מאוד דיאלוג ישיר. על מרבית ההתרחשות, לרבות הדיאלוגים המתחרשים בין הדמויות השונות אנו שומעים מפיו של המספר ולא מפיהן של הדמויות עצמן. מדובר בספר אשר דוחף אותך לקריאה אקטיבית של ביאור והבנה.
אך הרשו לי להבטיח לכם - הוא שווה את העבודה.

הסיפור עצמו נע בין שלושה דורות של אותה משפחה, בין מלחמות העולם וקריסת הקולוניאליזם הצרפתי לבין בר קטן, בכפר קטן, באי הקטן קורסיקה של ימינו. בר שהוא בעצמו אימפריה שעלתה, ולבסוף התרסקה, בכוחם המניע של האינרציה, החרדה וההדחקה. זוהי הטרגדיה המופלאה של המשפחה הזו, שמתחילה בסיפורו של הסב - מרסל - דרך הוריו קשי היום, יחסיו עם אחיו ואחיותיו ונסיונו הנואש לברוח מן הגורל שהוכתב לו על ידי ההיסטוריה המשפחתית. מרסל מאמין בכל מעודו שהוא נועד לחיים שהם מעבר לכפר הקטן והנידח, מעבר לשעמום ולחיים חסרי ההתרחשויות של הכפר. קיומו של מרסל עגום בעיני עצמו, וככל שהוא מתקרב אל הדבר אליו הוא שואף יותר מכל, כך הוא מתפכח, מאכזב ומוצא את עצמו בחוסר ההגיון של הקיום האנושי.
"עולם אכן נעלם אך אף עולם חדש לא הפציע במקומו, ובני האדם העזובים, משוללי העולם, המשיכו בקומדיית הרבייה והמוות..." (עמוד 18)

הנכד - מתייה - חי בעולם אחר. אמו ואביו, עקרו מן הכפר הקרסיקני אל פריז ושם גדל. אך ברחשי ליבו תמיד הרגיש שמקומו האמיתי מצוי בכפר הקטן, עם חברו הטוב ליברו. הוא אינו מוצא את עצמו בסורבון, גם כאשר ליברו מצטרף אליו ללימודים. אפילו כאשר מוצא אהבה, אינו יכול להרשות לעצמו לקבל אותה.

"בשם עתיד קלוש הוא גזל מעצמו את ההווה, כפי שהדבר קורה לעתים קרובות כל-כך, אין לכחד, בקרב בני אדם" (עמוד 44)
וכך גם המקרה אצל ליברו עצמו, אשר ברח מן הכפר אל פריז בכדי ללמוד פילוסופיה ולהתאכזב מנבערותם של הסובבים אותו, כדי לוותר, ובסופו של דבר לחזור אל כפר, עם מתייה, ולהעלות מן המתים את הבר המקומי. אף הוא דמות עליה עברו לא מעט תלאות.

וכאן מתחיל הנרטיב העיקרי של הסיפור - שני החברים אשר חוזרים אל הכפר ומחיים את הבר המקומי. מקימים אימפריה שסופה ידוע מראש. הדגים הגדולים ביותר בבריכה הקטנה. אותו המצב אליו הגיע מרסל אי אלו שנים לפני כן, כאשר נולד אביו של מתייה, אי שם באלג'יר, כאשר הבין שייעודו בעיניו לא ימומש בחייו.

"היה מעדיף עשרת מונים להיות במקום העשירי או העשרים ברומי מאשר למשול כך על ממלכה עזובה וברברית בקצה האימפריה, אלא שאיש לא יציע לו חלופה כזאת לעולם שהרי רומי חדלה להתקיים, היא חרבה לפני עידן ועידנים, נותרו רק ממלכות ברבריות יותר, שמהן לא היה אפשר להמלט, ולזה שחמק מדלותו לא נותר אלא להטיל את מרותו חסרת התועלת על אנשים דלים ממנו…" (עמוד 116)

זה ספר שקשה לכתוב עליו מבלי להרעיף עליכם ספויילרים ולהרוס את העלילה, את ההתרה הטרגית של הדרמה הנרקמת בין כותלי הבר, בין אלג'יר לפריז, ובין רומי להיפו - מקום מושבו של אוגוסטינוס. אני ממליצה לכם לקחת את הזמן ולקרוא בו, עם וויקיפדיה זמינה ובקרבת הספרייה. פרארי כתב ברבדים רבים, ואין לי ספק שפספסתי כמה מהם (בעיקר כי את חלקו האחרון של הספר קראתי בזמן מילואים, בניתוק מוחלט ממקורות מידע חיצוניים, ומעולם לא הייתי בקיעה במיוחד בפילוסופיה וההיסטוריה של רומי) אך עם זאת, נהנתי מכל רגע. הכתיבה פשוט יפיפיה, וכיף להתענג עליה תוך הקריאה (והקריאה החוזרת).

ספר קצר וגדוש, פשוט תענוג.

**על הסופר:ז'רום פרארי, יליד 1968, פריז, מתגורר כעת באבו דאבי ומלמד פילוסופיה באקדמיה הצרפתית.
**מצרפתית: רמה איילון, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים - סיפורת, שנת הוצאה מקור: 2012, שנת הוצאה תרגום: 2014 (אפריל), מספר עמודים: 173, מחיר ברכישה ישירה מן ההוצאה: 65 ש"ח


יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

הדרשה על נפילת אנשים טובים

בשבוע שחלף טרם צלחתי את ההתמודדות עם "אנשים טובים" של ברעם, אם כי באמת ובתמים שאני נהנית מהספר והוא כתוב נהדר. לא ברור לי מה שם לא תופס אותי כרגע.

שיחה עם ירין כץ, הלא הוא הקורא בספרים, הביאה אותי להחלטה נוספת בטקטיקת ההתמודדות שלי: להתחיל עם ספרים קצרים יחסית, קלילים, כאלה עם עלילה מותחת, אולי אפילו ספרי נוער, ואולי גם לנסות לשלב קריאה מחדש של ספר שאני אוהבת אך לא קראתי הרבה זמן. כך אוכל לצבור מומנטום לקראת הספרים "הכבדים" יותר ברשימה. בראש מורד ניגשתי אתמול אל הספרייה והחזרתי את "אנשים טובים", לעת עתה. אני נודרת לעצמי (ולבלוג הזה, ולכם הקוראים את הגיגיי) לחזור אליו בבוא הזמן. לכן, איני מוחקת אותו מן הרשימה או מתעלמת מעצם קיומו והכשלון שלי בהתמודדות איתו (אם כי אחת הסיבות להחזירו לספרייה, מעבר לכך שעל פי הבירוקרטיה זמננו יחד תם מזמן, היא שאיני רוצה לראות אותו לועג לי מן המדף), אלא מורידה אותו כמה שלבים למטה, כך שאם אעקוב אחר הרשימה אחזור אליו בבוא הזמן. אני שואלת ספרים מן ספרייה למדעי החברה וניהול באוניברסיטת תל אביב, ופרט ממני ומעוד מספר מועט של נפשות תועות אף אחד לא משאיל ממנה ספרי קריאה חסרי תועלת אקדמאית, כך שאני בטוחה שהוא יחכה לי שם עד שאהיה מוכנה.

התפתחות נוספת של השבועיים האחרונים היא תחילת שנת הלימודים האקדמאית, מן הסתם. את התואר שלי הייתי אמורה לסיים כבר (אנתרופולוגיה-סוציולוגיה ותקשורת, למקרה שתהיתם), אך בזמן מבצע "צוק איתן" גוייסתי בצו שמונה לחודש שלם של מילואים, ועל כן לא זכיתי לגשת לכל המבחנים בקורסים אותם לקחתי. כך קרה שאני נמצאת באוניברסיטה לעוד סמסטר אחד אחרון, הסמסטר הנוכחי, בו היה עליי לבחור חמישה קורסים סך הכל. מאחר וזו שירת הברבור שלי באוניברסיטת תל אביב, החלטתי להתפרע ולקחת גם קורסים מפקולטות שונות; כך הגעתי ל-"סוציולוגיה של הרשת" מהתכנית הרב תחומית של מדעי הרוח, "מבוא למחשבה פוליטית" ממדעי המדינה ואחרון חביב - "רוסיה הצארית של אמצע המאה ה-19 ביצירותיו של נ.גוגול" מהחוג לספרות. הקורס נשמע לי מעניין בצורה בלתי רגילה, מאחר ואני חובבת היסטוריה וספרות רוסית לא ברור לי מה יכול להיות לא מהנה בללמוד על הנושא ארבע שעות בשבוע.
כמו עניין שאילת ספרי קריאה מן הספרייה למדעי החברה וניהול, מסתבר שאני היחידה שחשבה כך על הקורס הזה; רצה הגורל ואני הסטודנטית היחידה בקורס. אמנם יש איתי עוד כשמונה פנסיונרים, סטודנטים חופשיים שלומדים בגילמן להנאתם, אך אני היחידה שתצטרך להגיש עבודה ולקבל ציון בתום הסמסטר. מבחינתי, אגב, זה פשוט נהדר. הפכנו למועדון קריאה מוכוון מטרה עם מרצה/מנחה שופעת ידע. קוראים משהו בבית, מגיעים לכיתה, יושבים במעגל ודנים בו. פשוט תענוג.כך יוצא שעד יום שלישי הקרוב אקרא גם את "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקיפורוביץ'" (מאת גוגול, מן הסתם, ובתרגומה של נילי מירסקי האחת והיחידה), וכמובן שאספר לכם מה חשבתי עליו.

נחזור לעניינינו. מה אחרי ניר ברעם? "הדרשה על נפילת רומי" מאת ז'רום פרארי. את הספר תגרמה מצרפתית רמה איילון, והוא יצא בסדרת "ספריית פועלים - סיפורת" בעריכתם של נגה אלבלך ואברם קנטור, שהיא ללא ספק אחת הסדרות האהובות עלי בארץ. אם הם מוציאים ספר, כנראה שארכוש או אשאל אותו. יש משהו בלקטורה, בתרגום ובעריכה של הסדרה הזו שמצליח לספק לי ספרים טובים, מהנים, סוחפים ומעוררי מחשבה כבר לא מעט זמן. ובהקשר של מיקומו האסטרטגי ברשימה, ובכן "הדרשה על נפילת רומי" מכיל רק 172 עמודים ומחולק היטב לפרקים ואפיזודות קצרות יחסית, מעבר לכך, אם לסמוך על ניסיון העבר עם הסדרה - לא אמורה להיות לי בעיה לסיים אותו יחסית מהר ולהנות מכל רגע בדרך.

אז התחלתי לקרוא אותו אתמול במיטה, למורת רוחו של הוגו החתול שהחליט להפריד בינינו. קראתי את ההקדמות, ההקדשה, הציטוטים והפרק הראשון. נזכרתי למה רכשתי את הספר הזה, קראתי את הפרק הראשון שוב. היום כבר התקדמתי לפרק השני, והתכנון הוא להשאב אליו במהלך הסופ"ש הבא עלינו לטובה.

לסיכום שבוע זה, משנה טקטיקה ומלאה באופטימיות וכוחות מחודשים. המטרה היא לפרסם כאן את מחשבותיי על הסיפור של גוגול ועל הספר של פרארי עד יום חמישי הבא.
אחלו לי הצלחה והחזיקו אצבעות!

אתמול במיטה, הוגו ביני לבין הדרשה על נפילת רומי