‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 27 בינואר 2015

שבעים שנים לשחרור אושוויץ: שבעה ספרי שואה מומלצים

ב-27 לינואר 1945 שוחרר מחנה ההשדמה אושוויץ על ידי הצבא האדום, מאז עברו בדיוק שבעים שנים.
בעולם, תאריך זה מציין את יום הזכרון לשואת העם היהודי. אצלנו, זהו יום חולף.

בבוקר יום חמישי האחרון חזר הביתה אחי הקטן, שכבר חייל, כדי לבלות חמשו"ש בחיק המשפחה. התזמון שלו, כך התברר בהמשך אותו יום חמישי, לא יכול היה להיות מדויק יותר - שכן עוד באותו אחר הצהריים נתבשרו על לכתה של סבתנו המאמצת מצידה של אמי. זו שהיתה לצידנו לאחר שאימה של אמי עזבה אותנו כשהייתי תינוקת. וביום שישי בבוקר כבר ערכנו את לוויתה, אותה ניצלנו גם כדי לבקר את קבריהם של הוריה של אמי, של סבא שאהבתי וסבתא שאני מכירה מסיפורים. וגם דוד, אחיה הקטן של אמי. אף אותו אינני זוכרת.
אך באותו חמישי בבוקר, כששרונית עוד נשמה על מיטתה בבית החולים תל השומר, נפגשנו אני ואחי בלונדון מיניסטור בתל אביב. הלכנו להצטלם לתמונת פספורט הלכתית; בלי משקפיים. פה סגור. שיער תחוב מאחורי האוזן. שש תמונות, לא חתוכות, "הם אוהבים שאני מביא להם אותן לא מחולקות" אמר המוכר בחנות הצילום, "אין לי מושג למה". צילמתי אצלו עותק של תעודת השחרור שלי. אחי הקטן הביא מבית ההורים את תעודות הלידה שלנו. ואת הדרכונים, אלה עם הנשר.

אחרי שיחת עדכון קצרה עם אמא בבית החולים, נכנסנו לשגרירות הגרמנית. קומה 19. כוורת פלאפונים. תא 19, כמו הקומה, שלא נשכח. קבענו תור מראש. לאשנב. טפסים טפסים טפסים. בגרמנית. עם תרגום קלוקל לאנגלית, בקטן, בסוגריים, ליד כל סעיף.
"שלום, אנחנו צריכים לחדש דרכון"
פקידה מקסימה. 138 יורו; 80 על שלי, 58 על של אחי. מאסטרקארד.

הוא אמור לטוס לניו יורק במרץ, אחי. עד אז יפוג הדרכון הגרמני שלו - וכדי להמנע מלהוציא ויזה הוא החליט לפתוח את החמשו"ש בחידוש הדרכון שמקנה לו כניסה לארה"ב. אבל הוא לא יודע אם יחזור בזמן לאסוף אותו, אם הדואר יתעכב. אז הוריתי ללכת עמו, לחדש גם את שלי, ולאסוף של הדרכונים של שנינו - "אם שניכם הולכים ביחד לאשנב, היא תיתן לך לחתום על משהו ותוכלי לאסוף גם את שלו. אני די בטוחה" - כך הסבירה לנו אמי, והיא צדקה. כמו תמיד. את הגרמניות ירשנו מאבי, לה אין דרכון שכזה. המשפחה שלה "אירופאית כללית", אפילו שסבא אדולף שלה הגיע מתישהו, כנראה מרומניה, לאלכסנדיה והתיישב בה. שם נולד סבי, ז'ק, לבית דובר צרפתית. ז'ק פישלוביץ'. עד סופו חש מצרי ואכל במיה, גידל כנר קטן וצהוב בשם הרצל. הצד השני שלה, סבתי שלא הכרתי, נולדה כיעל מקוב, המשפחה שלה הקימה את רחובות והורי התחתנו במכון וויצמן, בו עבדה. לה יש משפחה באנגליה, אבל ככל הנראה הם היו פעם רוסים.

אצל אבא הכל יותר פשוט. גרמנים, ייקים, עלו לארץ לפני או אחרי המלחמה. לא מדברים על זה. מאזור פרנקפורט. היו שטראוס ועברתו לשביט כשסבא שלמה, גם אותו לא הכרתי, עבד בתעשייה האווירית. אם אני זוכרת נכון. עם סבתא קשה לי לדבר, ואבא לא אוהב שיחות כאלה ותמיד שולח אותי אליה - אבל כל זה לא משנה, כי יש דרכון גרמני, מוצר נשגב בישראל של ימינו.

ההקדמה הזו ארכה הרבה יותר ממה שתכננתי, במיוחד בהתחשב שזהו בלוג ספרותי בהגדרתו, וטרם נגעתי בעניין הספרות.
רציתי רק לתרץ את החיבה הלא ברורה שלי לספרות על מלחמת העולם השנייה, ועל השואה שהתחוללה בה, את החלל שהספרות הזו ממלאת עבורי, לפני שאני מתחילה להמליץ על ספרים לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ. כנראה שהאבל נכנס לי לכתיבה, עמכם הסליחה.


אז הרי, שבעה ספרי שואה מומלצים לציון 70 שנה ללא אושוויץ:

אי אפשר לפתוח רשימת מומלצי שואה בלי להתחיל בטרילוגיה הנפלאה והמזעזעת של פרימו לוי, ואי אפשר להתחיל את הטרילוגיה בלי הספר הראשון בה. גם על אושוויץ אני מתקשה לדבר מבלי להזכיר את הספר הזה.
סיפרו לי שפעם לימדו אותו בבתי הספר התיכוניים, אני לא יודעת מדוע הפסיקו. זהו הקאנון של ספרות השואה, של תחילת ההתמודדות - הדור הראשון של ספרות השואה, ועל כן כבודו במקומו מונח והוא פותח רשימה צנועה זו.
הכריכה האחורית:
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 – 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו.
בספר זה, יצירתו הראשונה של המחבר, מתואר ניסיון השנתיים שבהן שהה במחנה המוות אושוויץ. הזהו אדם? הוא הספר הראשון בטרילוגיה.

זה הספר הראשון ברשימה זו אשר מציג צדדים אחרים של השואה, מאחר וזה הכיוון אליו ניסיתי לכוון.
נורברט, אביו של שטפן גדל והתחנך בגרמניה הנאצית, היה חלק מהנוער ההיטלראי (כמו כל בני גילו) וככל הנראה היה מגיע למקום לא רע במפלגה הנאצית לולא נפלה גרמניה. בתחילת שנות ה-60 פותח נורברט העיתונאי בסדרת ראיונות עם ילדיהם של בכירי המפלגה הנאצית, וכעבור 40 שנה, ניגש שטפן לסיים את עבודתו של איו ומראיין מחדש את הילדים שכבר התבגרו - זוהי פיסת היסטוריה אדירה.
אני מודעת לטרנד הנוכחי של האנשת המפלצת הנאצית, קלטות ומכתבים שמעלים מן האוב, אל כאן יש התמודדות מקבילה ושונה מזו שלנו - זה הדור השני הגרמני, אלה שצריכים ליישב את הסתירה בין האב האהוב לבין רוצח ההמונים השקול. וזה מסע לא קל.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
"הספר הזה מציג סיפורי חיים מרתקים, שכל אחד מהם יכול לספק חומר לסרט שלם או לרומן. קורות החיים האלה קרובים אלינו יותר ממה שרבים היו רוצים שיהיו. עם שם משפחה המסגיר אותם, צריכים היו נושאי הסיפורים – להבדיל מרבים אחרים – להחליט באיזו דרך להתמודד עם העבר. באופן מבהיל, כמה מהם הלכו בנתיב שהתוו אבותיהם."
הרי אתה נושא את שמי היא הכותרת שניתנה לסדרת כתבות שפרסם העיתונאי נורברט לברט ב־1960, ובה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים. כעבור ארבעים שנה החליט שטפן לברט, בנו של הכותב, לחזור ולעקוב אחר אותם ילדים, שבינתיים היו לאנשים מבוגרים. התוצאה טורדת מנוחה: רובם אינם מסתכלים באב בעין ביקורתית, וכמה מהם אף מבקשים לטהר את שמו. הספר מציג את קשייהם של אותם צאצאים של האנשים הקרובים ביותר להיטלר, אשר נובעים לרוב משם המשפחה רווי המטען שהם נאלצים לשאת אתם כל חייהם. במפתיע, ואולי אין זה מפתיע - כולם בוחרים לדבוק בשם ולא לשנותו. שטפן לברט מוסיף על סיפורם האישי של כל אחד ואחד מהם גם את סיפורה של החברה הגרמנית בכללותה ומנסה לבדוק כיצד היא ממשיכה להתמודד עם הפשעים הנוראים שנעשו בעבר.

הרבה אנשים טוענים שהם הילד מהתמונה המפורסמת מגטו ורשה, זה עם הידיים והכובע. נו, אתם מכירים אותו. אפילו בשכבה שלי, בהכנה לקראת המסע לפולין, טענו שני תלמידים שונים שהוא אח או בן דוד של סבם. בטוח.
דן פורת מבקש להתחקות אחר אותו ילד, והוא עושה זאת בשפה סיפורית וסוחפת, בניגוד לספרי ההיסטוריה הקשים לביאור ומעקב. הספר מכיל נרטיבים ברורים וחותכים, ככל דרמה או עדות טובה, ומספר סיפור סוחף המבוסס על מחקר רציני.
הכריכה האחורית:
חייל. רובה. ידיים מורמות. רגע שנלכד בעין המצלמה. אך מהו הסיפור שמאחורי התצלום המוכר כל כך, אולי המוכר ביותר, מימי השואה? בספר הילד -- מסע בעקבות תצלום חוקר ההיסטוריון דן פורת את הרגע שהונצח על סרט הצילום וחושף את סיפורי האנשים - יהודים ונאצים - השותפים לו.
הילד מציג את סיפוריהם של שלושה פושעי מלחמה משלושה מעמדות: סמל, קצין זוטר וגנרל, ומגולל גם את קורותיהם של שני יהודים
צעירים - נערה בת־עשרה וילד, שנתקלו בנאצים הללו בעיר ורשה באביב 1943. זה סיפור המשתרע על פני שנים רבות: סיפור על חייהם של גיבוריו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בשנות מלחמת העולם השנייה - ועד ליום מותם. אחד מהנאצים גיבורי הסיפור הצליח לחיות חופשי עוד עשרים ושתיים שנים לאחר המלחמה. גם שני הניצולים היהודים חיו תקופת זמן ארוכה לאחר המלחמה. ניצולה אחת איבדה את בנה במלחמת יום הכיפורים.
זהו ספר המבוסס על מחקר יסודי ממושך, על ראיונות אישיים, על נבירה בארכיונים ועל ביקור באתרים המתוארים. ספר הפורש את היריעה ההיסטורית בסגנון סיפורי, בליווי כשישים תצלומים המאיירים את חייהם של גיבורי הספר. ספר שנחרת בזיכרון.

על דורה ברודר כבר כתבתי לכם. זהו סיפור התמודדות עם זכרה של השואה, עם הקיום כדור שני באירופה. פטריק מודיאנו מתחקה אחר נערה יהודייה שנעדרה במהלך המלחמה, ודרך חקירה זו הוא חושף אינספור מסמכים, שמות וסיפורים. זהו סיפור הנצחה מצד אחר, ומצד שני מבטא גם את הרצון של מודיאנו להבין, להתקרב, להזדהות עם החוויות שעבר אביו המנוכר.
הכריכה האחורית:
בעמודים‭ ‬האחרונים‭ ‬של‭ ‬העיתון, ‬בין‭ ‬ביצועי‭ ‬שוק‭ ‬ההון‭ ‬לסיפור‭ ‬קצר, ‬לכדה‭ ‬את‭ ‬תשומת‭ ‬לבו‭ ‬של‭ ‬פטריק‭ ‬מודיאנו‭ ‬מודעה‭ ‬קטנה‭ ‬שפורסמה‭ ‬לראשונה‭ ‬בדצמבר‭ ‬1941:‭ ‬"מבקשים‭ ‬את‭ ‬עזרת‭ ‬הציבור‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬נערה‭ ‬צעירה,‭ ‬דורָה‭ ‬בּרוּדֶר, ‬בת‭ ‬15‭...‬ כל‭ ‬היודע‭ ‬פרטים‭ ‬יפנה‭ ‬לאדון‭ ‬וגברת‭ ‬ברודר, ‬בולבאר‭ ‬אוֹרְנָאוֹ‭ ‬41,‭ ‬פאריס‭."‬
מודעה‭ ‬פשוטה‭ ‬לכאורה‭ ‬זאת‭ ‬עוררה‭ ‬את‭ ‬סקרנותו‭ ‬של‭ ‬פטריק‭ ‬מודיאנו‭, ‬מגדולי‭ ‬הסופרים‭ ‬הצרפתים‭ ‬וזוכה‭ ‬פרס‭ ‬נובל‭ ‬לשנת‭ ‬2014‭ .‬מי‭ ‬היתה‭ ‬דורה‭ ‬ברודר? ‬מדוע‭ ‬נמלטה‭ ‬מהמנזר‭ ‬הקתולי‭ ‬שבו‭ ‬הסתתרה‭ ‬בעיצומו‭ ‬של‭ ‬הכיבוש‭ ‬הנאצי?‭ ‬ומה‭ ‬דחף‭ ‬הורים‭ ‬יהודים‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬במודעה‭ ‬בעיתון‭ ‬בתקופה‭ ‬אפלה‭ ‬ומסוכנת‭ ‬זאת?
מסע‭ ‬החיפושים‭ ‬של‭ ‬מודיאנו‭ ‬בעקבות‭ ‬דורה‭ ‬ברונר‭ ‬שולח‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬פאריס‭ ‬של‭ ‬1941‭ ‬‮—‬‭ ‬עיר‭ ‬שרודפת‭ ‬את‭ ‬יהודיה, ‬עיר‭ ‬של‭ ‬משתפי‭ ‬פעולה‭ ‬ושל‭ ‬שוֵוי‭ ‬נפש, ‬שמודיאנו‭ - ‬בכתיבתו‭ ‬הפיוטית‭ ‬המינימליסטית‭ ‬‮—‬‭ ‬מוקיע‭ ‬אותם. ‬פאריס‭ ‬זו,‭ ‬שאליה‭ ‬נמלטה‭ ‬נערה‭ ‬בת‭ ‬חמש-עשרה, ‬ושם‭ ‬התחבאה‭ ‬ונלכדה, ‬כבר‭ ‬אינה‭ ‬אותה‭ ‬פאריס‭ ‬בעיניו, ‬וגם‭ ‬קוראי‭ ‬יצירת‭ ‬מופת‭ ‬זאת‭ ‬יראו‭ ‬אותה‭ ‬מעתה‭ ‬בעיניים‭ ‬אחרות‭.‬

סיפורה של מדינה במחתרת / יאן קרסקי
הספר הזה נכתב לפני סוף המלחמה, לפני שחרור אושוויץ, והוא מציג את עדותו של יאן קרסקי על הזוועות אשר התרחשו באירופה באותה תקופה. הספר נכתב כצוהר לבעלות הברית, וקרסקי עצמו השקיע את חייו במאבק בנאצים. הוא היה פעיל במחתרת הפולנית, ולקח על עצמו את השליחות לעמוד לצדם של כל בני ארצו ולהגן עליהם. זהו מסמך מרתק, אשר, בעיני, ראה אור מאוחר מדי כאן בישראל. גם כאן אנו נחשפים לפן פחות מדובר של השואה.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
יאן קרסקי, "האיש שניסה לעצור את השואה", מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ובלדר בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי מספר בסגנון מרתק על חיי היום-יום בפולין המובסת, משימות השליחות הסודיות ברחבי אירופה הכבושה, בריחתו הנועזת משבי הגסטאפו, פגישותיו עם מנהיגי היהודים בגטו ורשה, והתגנבותו למחנה השמדה כדי להיות עד במו עיניו לפתרון הסופי. שיאו של הספר הוא שליחותו של קרסקי לבריטניה ואמריקה, לדווח למנהיגי העולם החופשי בעיצומה של המלחמה על המתרחש בפולין ועל שואת היהודים.סיפורה של מדינה במחתרת התפרסם בארצות-הברית עוד לפני תום המלחמה, ועורר שם הד עצום. בשנים האחרונות ראה אור מחדש באנגלית ובצרפתית.
יאן קרסקי, פולני קתולי, הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומהבודדים שראו לחובה לסייע בכל דרך אפשרית גם לבני ארצם היהודים. על פעילותו ההירואית בתקופת המלחמה קיבל את תואר חסיד אומות העולם, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ואת העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית החירות הנשיאותית.
עדותו של קרסקי, בספר זה ובראיון המפורסם עמו בסרט שואה של קלוד לנצמן, היתה למכרעת בהבנת אחת הסוגיות המטרידות ביותר של המלחמה: תגובתן – או חוסר תגובתן – של בעלות-הברית לשואה.

ספר יפיפה העוסק בנושא עדין שכמעט ולא נכתב עליו, אם בכלל. מעבר לכתיבה הנהדרת, סוכרי חושף פן נוסף בנרטיב השואה המוכר לכולנו - הפן שלא התרחש באירופה. זהו רומן קצרצר ומטלטל אודות קורותיהם של יהודי לוב בשואה, אני זוכרת שהוא צבר תהודה לא קטנה כשיצא לחנויות ואף קטף את פרס ברנר - אם טרם קראתם, הגיע הזמן.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
בנגאזי–ברגן־בלזן הוא הרומן הראשון בעברית – וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממולדתם: עם עוד יהודים לובים הם נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות בברגן־בלזן.
שלושה מסעות משתרגים פה: מסכת הפורענויות שחווים יהודי לוב, על יחסי העבד והאדון הנטווים בינם, צאצאי היבשת השחורה, ובין בני אירופה, שוביהם האיטלקים והגרמנים; מסע החניכה של גיבורת הרומן סילבנה חג'ג', צעירה משכילה, מבריקה ויפת תואר הכופרת בנורמות הפטריארכליות של סביבתה; ומסע צלילי בתוך בליל לשונות, שהעיקרית בהן היא הערבית היהודית הלובית.
הרומן נע במקצבים משתנים בין יבשות וארצות ומציג בלשון ארצית ופיוטית לסירוגין נרטיב אחר מזה המוכר מייצוגי השואה הרווחים. זוהי שואה של יהודים מארצות ערב, שחזותם כהה ושפתם שמית – סימני היכר שהציבו אותם במדרג הגזע של הנאצים כנחותים אף יותר מיהודי אירופה. זוהי שואה של מי שנתפסו כזרים ולעתים כמאיימים גם בעיני היהודים האירופים שהיו שותפים לגורלם – יסוד זר אפילו בתוך אותה פלנטה אחרת.
בנגאזי–ברגן־בלזן, המושתת על עובדות היסטוריות, מחלץ מתהום הנשייה פרק היסטורי נשכח, ומעמיד במרכזו דמות אוניברסלית של אישה היכולה למוראותיה של אנושות אכזרית שרירותית. הוא איננו אפוא בבחינת קינה על אובדן האנושות, אלא שיר הלל לכוחותיו הטמירים של האדם.
ספרות גדולה לא תמצאו כאן, גם לא איזה נרטיב עמוק, נוגה או מזעזע. אפילו לא איזו תמה מיוחדת למדי.
אז מה כן? ספר קריא וזורם. אני מצרפת אותו לרשימה הזו אחרי לבטים רבים, אבל בסופו של יום - אין הרבה "ספרי טיסה" שעוסקים בשואה, וזו הנישה שהוא ממלא ברשימה זו.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
1945, זלצבורג, אוסטריה. ג´ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים.
הקשיים שג´ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג´ינג´ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג´ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר.
כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג´ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג´ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה.
מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר.

יום חמישי, 8 בינואר 2015

צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס

בעקבות ארנסט פיטו והתעודות הריקות

הרבה דברים (טובים) כבר נכתבו על הספרים של הוצאת זיקית, אבל את זה אני סמוכה שעוד לא יצא לכם לקרוא אודותם: הם נכנסים בצורה מושלמת לכיסי המכנסיים במדי ב'. בכל היקר לי! 
אז כפי שיכלתם לנחש, את "צוואתו של מוקיון" קראתי השבוע בזמן מילואים.

ועל כך שתי הערות: לולא הייתי במילואים וודאי הייתי מסיימת אותו באחר צהריים אחד, אך מכיוון שהייתי במילואים נמתח לו המוקיון על פני מספר ימים. יאמר לזכותו שהוא מושלם למקרים כאלה. מאחר והוא מורכב מאפיזודות קצרות יחסית, נוח לקרוא אותו בהמשכים - שני עמודים פה, שלושה שם, ועוד עשרה בערב. ברגעים מתים בחמ"ל, בתור הכניסה לבסיס, בהפסקת סיגריה, באוטובוס הביתה.

ואז הוא נגמר. פתאום כך. בעמוד 108. לפני שהייתי מוכנה להפרד. מבלי שזכיתי לתשובות. אני לא מבינה. איך הוא נגמר?! רק רגע. חזרתי אחורה, כאילו אם אעביר את העמוד שוב יתגלו בפני מילים שלא כתובות, המשך במקום סוף. אך זה לא קרה. זהו. נגמר.
שתי אפשרויות עמדו בפני: האחת, לקרוא אותו שוב. באותו רגע, מההתחלה ועד הסוף - ברצף, כדי להבין למה הוא החליט להסתיים לו. אולי אם לא אקרא אותו בצורה כל כך קטועה הכל יהיה הגיוני? האפשרות השנייה הייתה להמשיך הלאה ולקרוא את אחרית הדבר - אולי שם תמצא התשובה?

מתוך ההיסטריה בה הייתי שרויה פספסתי לגמרי את עמוד 109:
הסיפור צוואתו של מוקיון התפרסם בכתב העת לה פרודי בין 30 באוקטובר ל-12 בדצמבר 1869. בגיליון 12 בדצמבר הופיעה ההודעה הבאה: "עקב מצב בריאותו של מר ז'ול ואלס אנו נאלצים לקטוע את צוואתו של מוקיון לשבוע הנוכחי." לה פרודי נסגר בינואר 1870, והמשך לצוואתו של מוקיון לא התפרסם מעולם.
ידעתי! ידעתי שהוא לא היה צריך להגמר! לרגע, הניצחון הקטן הזה ניחם אותי, ואז שוב נפלו פניי - אין סוף. כמה עצוב! סיפור בלי סוף. לעולם לא נדע איך הפך פיטו למוקיון. מה קרה לו בדרך. חבל. חבל לי עליו. 

אבל עזבו לרגע את כל זה, במקום לעסוק בחסר, הבה נעסוק בנמצא!

"צוואתו של מוקיון" מגולל את סיפור חייו של ארנסט פיטו, בדיעבד, לאחר מותו. הסיפור נפתח במסגרת שלא תסגר לעולם, כאשר דובר כלשהו, שומע על התאבדותו של המוקיון. הוא מוצא בדירתו צוואה קצרה וקטעי יומן, קטעי יומן אלה מהווים את הסיפור אותו מספר לנו פיטו בכבודו ובעצמו.

ילדותו של פיטו היתה קשה, באחרית הדבר (מאת משה סקאל) מדברים על כך שואלס שוחט את הפרה הקדושה של הילדות כתקופה היפה ביותר בחיים. אומרים שהוא מושפע על ידי קופרפילד של דיקנס. אבל איפה שדיקנס קודר, ואלס אירוני, ציני ומצחיק. לא לשווא פורסם הסיפור בכתב עת פארודי. 
בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי.אני חוזר הביתה. אני נותן לאבא את המגבעת ואת המקטורן השחור ולאמא את הישבן. היא עטה עליו מיד. בערב, מדמואזל בלנדרו נאלצת לחבוש אותו.
יש הרבה מה להגיד על ילדותו של פיטו, אך אני אהיה אנוכית ואדבר על לימודיו, כי זו דילמה שאני חווה על בשרי, כי כאן אני מזדהה יותר מכל; פיטו מצטיין, הוריו משקיעים בחינוכו הפורמאלי. הוא נדחף אל האקדמיה. הוא רוצה להיות סנדלר, נראה שבנו של הסנדלר נהנה מחייו, שלא מלקים אותו. אך הוריו ומוריו חוזרים על המנטרה שכולנו מכירים: אם תצליח בלימודים, תצליח בחיים. ומנטרה זו דובקת בארנסט פיטו הצעיר.
עם ידיעות נרחבות כמו שלי, אין זה מן הנמנע שאגיע למעמד גבוה בחיים.
ואז, הבועה מתפוצצת. 
מתחוור לי שבכל הספרים שאילצו אותי לקרוא, לדקלם, לתרגם, מעולם לא עלתה השאלה איך משלמים את דמי השכירות או פורעים את החשבון אצל האופה. לא לימדו אותי מהו מחירה של החמאה או כמה עולה נתח בשר פשוט לצלי. האם מישהו הדריך אותי כיצד להרוויח את הכסף שישלם על חדר שכור, מרכבה, סיר בישול? 
הו כמה שאני מכירה את התחושה! כמה שזה נכון, וכמה עצוב שזו האמת האבסולוטית בה אנו חיים. בה הלימודים מנותקים מהחיים. שזה מה שהחזיק מהמאה התשע-עשרה ועד ימינו. מסיימים תיכון כדי לעשות תואר, ומסיימים תואר כדי להרוויח מינימום. או להמשיך לתואר שני.
אני לא סיימתי את התיכון. לא רציתי להקיא חומר. זה הרגיש לי מיותר, וממרומי גיל 17 החלטתי שיש דברים חשובים יותר. אחרי הצבא השלמתי את ארבע הבגרויות שהיו חסרות לי וקיבלתי את תעודת הבגרות - מסמך ריק מתוכן אמיתי שמעיד על יכולתי לשנן פרטים לא חשובים ומקנה לי את הזכות ללמוד באוניברסיטה. התואר אמנם לימד אותי לחשוב בצורה אחרת, להתבטא בצורה אחרת, אבל איך מתרגמים את כל זה לשוק העבודה? אני לא יודעת. והפתרון הקל הוא לחסוך לתואר שני.
עשר שנים שיקרו לי, ועכשיו אין לי מושג כיצד ארוויח את לחמי.
אני לא יודעת איך לבסוף הרוויח פיטו את לחמו. אני רק יודעת שהחליט שמבין האפשרויות הפתוחות בפניו - ככל הנראה בחר להיות משורר. זו הפרה הקדושה שואלס שוחט עבורי. החינוך, ההשכלה הגבוהה שמועלה על נס - ולשם מה?
אבא שלו טוחן מנורמנדי. גם שמבואי רוצה להיות טוחן, והוא טוען שבשביל להפעיל את גלגל הטחנה שלו ולשים שק חיטה על האחוריים של החמור, אין לו שום צורך לדעת מה עשו היוונים והרומאים. "אבל נערי האומלל," אמר המורה פדרלו, "אתם לא תדע שום דבר!""בחיי, המורה, אני בכלל לא סקרן!"
כמה אנשים לא סקרנים לומדים איתי! כמה קורסים לקחתי שלא היה לי עניין וחצי עניין בהם! כי קורס חובה באוניברסיטה, כי בבגרות בספרות צריך לשנן את הפרשנות של משרד החינוך ואין מקום לדבר על מה שהסיפור אמר לי כשקראתי אותו. זה עדיין ציון הבגרות הנמוך ביותר שלי, פשוט כי קראתי את "התפסן" אחרת (ייתכן שמאוד לא אהבתי אותו ושהרגשתי שזה מאוד צבוע להכריח אותי לקרוא משהו ואז עוד להכריח אותי להגיד שמדובר בייצוג טוב של מה שאני מרגישה כנערה מתבגרת אף כי הוא היה רחוק שנות אור ממני).

ואולי זה בכלל עצוב שלא ניתן להתפרנס מידע; שאמנם נהניתי מלימודי האקדמאים אך בעולם קפיטליסטי הם אינם מקנים לי שום יתרון בשוק העבודה, פרט אולי מכך שהם מאפשרים לי לגשת לתואר שני בו אוכל לרכוש מקצוע ולא רק ידע. אולי עצם התואר ירים יום אחד תקרת זכוכית בה טרם פגעתי. אני לא יודעת, אבל מברכת על הדיון ומבכה על כך שהוא נשאר רלוונטי כל כך הרבה שנים.
האם האופק בטחנות הקמח צר מזה שבבתי הספר? גאוותכם נפגעת? אבל אתם הורגים את האושר שלי!
המחבר המאוייר

מאחר והסוף חסר, ארצה לחזור ולהתעכב על ההתחלה. שני העמודים בהם הדובר זר, הצוואה הקצרה - אלה הם הרמזים היחידים שיש לנו לעתידו של פיטו - למה שנהייה ממנו. לבחירות שעשה, בין האקדמיה לעבודת הידיים, בין המשפחה לעצמו. לסיבות בגינן שם קץ לחייו.

את כל רכושו הוריש לבנות אחייניתה של אותה מדמואזל בלנדרו, זו אשר חבשה את ישבנו לאחר המלקות שספג מהוריו. אז שמר לה חסד. זה חשוב. הוא מתייחס גם לדודו, אך לא מצאתי אזכורים נוספים שלו לאורך הספר.

וכך מספר עליו הדובר הזר:
קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז - גאווה בעצמו ובוז לאחרים
פחדו ממנו. הוא היה מלא אירוניה. עדיין היה חד וגאה בעצמו - כפי שהיה מודע לחסרונות הוריו מגיל צעיר ולא ביקש להאשים את עצמו במלקות - מנותק ובעל יכולת הבחנה חדה, זו האירוניה. אך האם היא כשלעצמה מפחידה? איך נהייתה כזו?
הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו. לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי.
יציבות הוא לא הצליח להשיג עד יומו האחרון - וגם זה עצוב. כמה חבל לי עליו! פחד מעצמו ומהסביבה, הגן על עצמו בעזרת, ומפני, אותו האקדח.

הרמזים אינם מספיקים לי - אני לא מצליחה לעלות על מה שעבר עליו. אינספור תרחישים עוברים בראשי. כמה חבל.

"צוואתו של מוקיון" מציג לנו את תחילת חייו של ארנסט פיטו ואת סופם - אך מעט מאוד ממה שקרה בין לבין. והוא משאיר מקום רב לתהיות - אולי כאן גם טמון חלק מהקסם שבו.

גם הפעם רבים הציטוטים שסימנתי מאלה בהם השתמשתי, ועל כן פינת "ציטוטים שסימנתי לעצמי" ממשיכה להתקיים.
ואם לנצל הערת סיום זו, קשה היה לי לכתוב אודות ספר שפורסם במקור, באופן מקוטע, בכתב עת צרפתי פארודי מבלי להתייחס לאירועי אתמול. החזקתי את עצמי עד כה. לא אכביר במילים, רק ארכין את ראשי על האובדן - על היוצרים שנלקחו עקב יצירתם, ועל היצירות שלא הספיקו לברוא. על הביטוי שנגנז. בסגירת לה פרודי, בו פורסם מדי חודש פרק נוסף מצוואתו של מוקיון, איבדנו את מהלך חייו של פיטו ונותרנו רק עם תחילתם וסופם - יעברו שנים רבות עד שנבין מה איבדנו ברצח הנוראי שבוצע אתמול. יחי חופש הביטוי, תחי המהפכה הישנה.

אה, כן, תקראו גם את אחרית הדבר.

**מצרפתית: רותם עטר, זיקית, שנת הוצאה מקור: 1869, שנת הוצאה תרגום: 2013, מספר עמודים: 121, מחיר אחיד: 50 ש"ח.

יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

מה קרה לדורה ברודר / פטריק מודיאנו

"מאתמול להיום"

פטריק מודיאנו. מי בכלל הכיר אותו עד לפני חודש-חודשיים? מי שמע עליו? מי קרא אותו?
אני זוכרת שצפיתי ברגע ההכרזה של פרס נובל לספרות בלייב, ביו-טיוב. חשבתי שזה המבטא הלא ברור של הדובר שבגינו לא זיהיתי את שם הזוכה. המתנתי כמה דקות כדי לתת לרשת לעשות את שלה ופניתי לגוגל. "פרס נובל לספרות 2014". אנטר. "פטריק מודיאנו". מה? הרגשתי בורה. מי זה בכלל? מה הוא כתב? גוגל הניב כותרים זרים לי. איך זה שלא נתקלתי בהם?

התקשרתי ליואל. יואל ואשתו, שרונית, היו חברים קרובים של סבי וסבתי עד שהאחרונים נפטרו, ובמרוצת השנים החלו למלא עבורי את החלל הזה. כבר שנים רבות שאינם מרבים לצאת מהבית, ושאינם קוראים בעברית. שרונית קוראת רק באנגלית, יואל גם בצרפתית. יואל חשב ששמע עליו. לא בטוח. אולי. אמר שבגילו כבר אי אפשר לדעת. זכה בנובל? כל הכבוד לו. וכך נצטוויתי להשיג לו את "הספר המומלץ ביותר פרי עטו", בצרפתית כמובן, "בחנות ההיא במסריק". לספר שרכשתי עבור יואל קראו "דורה ברודר", והוא היה היחיד שנותר בחנות הספרים עד שהגעתי אליה.

"איך היה?" שאלתי אותו כעבור שבוע, "בסדר" הוא השיב. "הרבה פריז. הוא כותב טוב". יואל אינו אדם שמכביר במלים בנושאים שכאלה, כך שמבחינתי מדובר כאן בהמלצה לכל דבר.

בזמנו לא רכשתי את הספר. זה היה קצת לפני שפתחתי את הבלוג הזה וערימות הספרים ההולכות ותופחות לא התירו לי רכישות חדשות במצפון נקי. החלטתי לחכות איתו. אפילו לרשימה שכאן הוא לא נכנס. לפני כשבועיים, כשהתמודדתי עם הפוליטאה והצורך לכתוב עליה עבודה, ניגשתי אל חנות "דיונון" מחוץ לאוניברסיטה על מנת לחדש את מלאי המרקרים והדגלונים שלי, שם ראיתי אותו, בשם מעט שונה, "מה קרה לדורה ברודר", במחיר של 29.90 שקלים בלבד. מבצע של צומת ספרים שזלג אל דיונון דרך זכיינות כלשהי, משהו מוזר, לראות מדבקות מבצע של צומת ליד ספרים של זיקית. לא הצלחתי להחזיק את עצמי.
עד כמה שזה ישמע קטנוני, אני חייבת להגיד שלא הבנתי את הסיבה מאחורי ניפוח הכותרת. סתם ככה הוסיפו "מה קרה", אפילו לא "מה שקרה", אפילו לא סימן שאלה. בחירה מוזרה. לא אלאה אתכם בכך עכשיו, אך בעתיד הקרוב אקדיש פוסט שלם לבחירות מוזרות בתרגום כותרים לעברית, כי קטנוניות זה אנחנו.

לא תכננתי לקרוא אותו בקרוב, בכל זאת, יש לי רשימה! אבל אחרי הרכישה בדיונון ניגשתי אל הספרייה כדי לכתוב על אפלטון, והוא היה בתיק שלי. כשלקחתי הפסקה אחת מני רבות להן הייתי זקוקה בהתמודדות עם הפוליטאה, קראתי כמה עמודים ממנו. לא הרבה, אולי עשרה או חמישה עשר. רציתי לסיים את הפוליטאה. לכתוב את העבודה. החזרתי את דורה ברודר לתיק. סיימתי את הקריאה בפוליטאה תוך שלושה ימים, ביום הרביעי הפנמתי את אשר קראתי, וביום החמישי כתבתי את העבודה וחזרתי לדורה ברודר.

סלפי ספרותי

"דורה ברודר" הוא לא רק ספר, הוא סרט. דוקומנטרי. המספר, אשר את דמותו ייחסתי באופן טבעי למודיאנו עצמו, פותח כך:
"לפני שמונה שנים, בגיליון ישן של "פאריס-סואר", מתאריך 31 בדצמבר 1941, נתקל מבטי בעמוד השלישי במדור: "מאתמול להיום". בתחתית אותו מדור קראתי: פאריס. מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר..."
אמנם עשורים כבר באו וחלפו, אך מודיאנו לוקח על עצמו לגלות מה עלה בגורלה של אותה דורה ברודר. הוא מרגיש שגורלם ניקשר זה בשל זה, והדבר אינו נכון רק כלפי שניהם. הוא נכון לכל אותן נפשות אשר עלה בגורלן לחיות בפריז תחת הכיבוש הגרמני, וכל אותן נפשות אשר חייהן הם תוצר ישיר של כיבוש זה, והם קיימים בצילו. הוריו של מודיאנו הכירו בפריז הכבושה. מוצאה של אמו פלמי, ואביו מוצאו יהודי. גם דורה יהודייה. גם עוד אינספור בני אדם אותם מעלה מודיאנו באוב לאורך הספר. יהודים, הונגרים, גרמנים, משוררים, סופרים, סוהרים, אסירים - כל אחד מהם מוזכר בשמו, כל אחד מהם זוכה לרקע. פיסות מידע קטנות, גזירי עיתון או פיסות מדו"ח משטרתי כזה או אחר. רשמים של פנימיות נוער. רשימה אינסופית של אנשים שהותירו מאחוריהם חלל.
"אנו אומרים לעצמנו כי לכל הפחות האתרים נושאים חותם קל שהטביעו הבריות שגרו בהם. חותם: סימן בדמות מגרעת או בליטה. באשר לארנסט וססיל ברודר, באשר לדורה, הייתי אומר: בדמות מגרעת. כל אימת שנקלעתי למקום מן המקומות שבהם חיו, ניעורה בי תחושה של העדר, של ריק."
פריז כפי שמתייחס אליה מודיאנו היא לא פחות מאנדרטה לתקופה ההיא. היא העדה המרכזית בדו"ח שהוא מחבר על דורה ברודר והשותפים לגורלה. בין המכתבים ומסמכים שמציג מודיאנו לאורך הספר, העיר עולה על כולם. בניגוד ליואל, אשר מכיר את העיר היטב, על רובעיה, שכונותיה, רחובותיה ותחנות המטרו שבה - אני קראתי את הספר בעודי צמודה לגוגל מאפס. הוא מתאר כל רחוב. כל פנייה. כל תחנה. כל בניין ובניין - אלה שעדיין עומדים ואלה שהפכו למגרשי חנייה, ספורט ו פארקים.
"יש לי רושם שאני לבדי מקשר בין פאריס של הימים ההם לבין זו של היום, אני לבדי זוכר את כל הפרטים הללו"
מודיאנו, בחדר העבודה, רכון מעל מפה.

מודיאנו לקח על עצמו שליחות - לתעד, לגלות, להבין מיהן הדמויות מאחורי האנשים. אני באופן אישי אוהבת ספרות על מלחמת העולם השנייה, על החוויות וההשלכות. וזה אחד מספרי הפרוזה הטובים שקראתי בנושא. הוא קטוע אך סוחף בעת ובעונה אחת. אם לפני הקריאה, ואפילו בתחילתה, חשבתי שמדובר בספר מתח-מבוסס-מקרה-אמיתי-בזמן-המלחמה הרי שהתבדיתי לחלוטין. הכתיבה של מודיאנו מינימליסטית ומדוייקת - מעבירה ביקורת ומעוררת מחשבה באופן הישיר ביותר. "דורה ברודר" הוא מעבר לפרוזה, הוא מסמך מרתק אודות התקופה ויתרה מזאת - אודות ההתמודדות עמה בתור דור שני.

מודיאנו מבטא את הרצון להבין מה עבר על אביו היהודי באותה תקופה דרך החקירה שלו אודות דורה ואחרים. הוא מתאר קשר רופף, מרוחק ובסופו של דבר חוסר קשר פעיל ומוחלט עם אביו. הוא אינו מבין אותו. הוא מחפש בנרות כל קשר אפשרי בין אותם שמות שמופיעים בדו"חות, במודעות עיתון, לבין הסיפור של אביו ולבין סיפורו האישי. אין הרבה נושאים המעוררים הזדהות כזאת, ואני חושבת שמעבר לסקרנות הטבעית על אותה אירופה של תחילת שנות הארבעים - החיבור החזק שמציג מודיאנו עם ההתמודדות של ימינו, עם דור ההורים או הסבים אשר עברו חוויות שאנו לא נוכל אפילו לדמיין, הוא שהופך את הספר בכללותו לכה מושך.

מאתמול להיום. זה היה שם המדור בו מצא מודיאנו את הפרסום אודות דורה ברודר, וזה גם מה שהוא עושה לאורך ספרו. מביא את האתמול להיום - מחבר בין שני עולמות, שני זמנים, בעיר אחת. מומלץ בחום.

היה לי קשה לבחור ציטוט לסיום, לבסוף הצלחתי, אך בכל זאת אני מצרפת לסקירה זו רשימת ציטוטים שסימנתי לעצמי.
"בכתיבת הספר הזה הריני שולח קול-קורא, כאותם הבהובי מגדלור, שלרוע המזל מסופקני אם יהיה בכוחם להאיר את חשכת הליל. אולם אני ממשיך לקוות."

**מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה-ביתן, שנת הוצאה מקור: 1997, שנת הוצאה תרגום: 1998, מספר עמודים: 122, מחיר ברכישה ישירה מן אתר ההוצאה: 69 ש"ח.

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

הגולם והג'יני/ הלן וקר

"מקום מרגוע בין הנחשק למעשי"

את "הגולם והג'יני" רכשתי עוד כשעבדתי בצומת ספרים, בעקבות המלצתה החמה של אפרת. אפרת היתה אחת הלקוחות האהובות עליי, והקשר בינינו התבסס בעיקרו על המלצות הדדיות. אמנם הטעם שלנו בספרים אינו חופף באופן מושלם, אך זהו פער שהצלחנו לגשר עליו, ובסופו של יום ההמלצות השונות תמיד הוכיחו את עצמן. דרך המלצתה גם הגעתי ל-"ראשית" של ברנרד בקט, והוא עדיין אחד הספרים האהובים עליי. כשאפרת ממליצה על ספר, אני קוראת אותו.

מאז נח לו "הגולם והג'יני" בספרייה הביתית שלי. וחיכה. ממש כמו המנורה של הג'יני מאלאדין ומסיפורי אלף לילה ולילה, כמו קנקן הנחושת שמביא את הג'יני בסיפורינו מהמדבר האינסופי אל ניו יורק של 1899. נח על המדף וחיכה שמישהו יפתח אותו, יקרא בו, ייתן דרור למילים, למשפטים, לחיים ולעולם שהוא אוצר בתוכו. שבועיים וקצת לקח לי לקרוא אותו, מסופ"ש לסופ"ש, בין שיעור לשיעור, ברגעים השקטים המעטים בעבודה, באוטובוס למס הכנסה ועל ספסלים בודדים ברחבי העיר. הוא בא איתי לכל מקום, ורק חיכיתי לרגע בו אוכל לקרוא עוד קצת ממנו, לראות כיצד הפאזל המפורק מנסה לאחות את עצמו, וכיצד הדמויות האהובות מסתדרות בינתיים. דאגתי להן. נוצר בינינו קשר.

סלפי ספרותי
בגדול, "הגולם והגי'ני" מגולל את סיפורם של, באופן מפתיע, גולם וג'יני אשר מוצאים את עצמם, כל אחד לבדו, בניו יורק של 1899. הגולם היא אישה, עשוייה מאדמה, ודומה להפליא לאישה בשר ודם. הגי'ני הוא יצור ארעי, להבה בוערת, אשר כלוא בגוף אדם. היא אדמה והוא אש, היא זהירה, ומחפשת מרות מטבעה, הוא רוצה לנדוד, לבעור, חי על גחמות ומאווים - ניגוד לכאורה לאופייה השקט והמחושב של הגולם. אך הם חולקים גורל, והמפגש ביניהם מהווה נקודת תפנית בנרטיב היסטורי של אלפי שנים. טיזר ננהדר לא?
"שינוי הצורה הוא שהקסים אותו: משהו חסר תועלת שנהפך לחפץ שימושי"
אבל הספר הוא הרבה יותר מזה. לוקח זמן על שהגולם והג'יני נפגשים, והם גם אינם הדמויות היחידות בספר. ההתמודדות של כל אחד מהם בנפרד עם העולם החדש אליו הגיחו מעלה סוגיות עמוקות מאוד של זהות, של טבע האדם, אפילו אם אלה מוגדמים על יצורים שאינם אנושיים.
הגולם מוצאת עצמה בשכונת מהגרים יהודית, שכונה יידית שמהווה הכלאה של העולם הישן והחדש, של היהודי בגלותו הכפולה. המפגש הזה עם העולם החדש מביא לתמורות עמוקות מאוד בתרבותם של היהודים המהגרים - ביחסם אל החברתי והדתי - בין מועדוני לילה, לבתי מחסה ולבתי כנסת. בין אכסניות למאפיות. בין הפחד לתקווה. הדמויות המאכלסות את השכונה מגוונות עד מאוד, והתמודדותה של הגולם עמם, הנסיונות שלה להבין את עולמם, לא ררק יוצקים חיים ומשמעות לדמויות אלא גם מעלים ביקורת ותהיות על טבעם. הג'יני מוצא עצמו ב"סוריה הקטנה", שכונת מהגרים מסוריה, ובה הדמויות אשר אהבתי יותר מכל במהלך הסיפור. החום, הקרבה, הרכילות - והאיש המוזר שהגיע משום מקום והתחיל לעבוד אצל הפחח השכונתי השקט, הג'יני. גם תהליך ההסתגלות שלו לא היה קל. בעוד שהגולם שאפה להבין ולהתאים, שאף הג'יני לברוח. וכך בעצם כולם, הגולם והג'יני הם למעשה מהגרים בקרב מהגרים; כל מהגר עם המניעים שלו, הפחדים שלו, והתקוות שלו. אולי גם הגורל.
"שוב חש כסע מתעורר בו: הרי לא בא לאמריקה כדי להצליח, ובכל זאת נראה שאמריקה לא מוכנה להניח לו להכשל"
בין על שאלות הזהות וההגירה, שזורה עלילה מותחת ומערכות יחסים מורכבות להפליא שאני לא רוצה להרוס לכם. ולכן רק אחלוק עמכם את התחושות שעברו בי כאשר הספר איים להגמר.

במאתיים העמודים האחרונים חוויתי חוויה מאין כמותה. הגביע הקדוש של קריאת ספר. לא הצלחתי לקרוא ברצף. כל כמה עמודים הלחץ הכניע אותי ונאלצתי לעשות הפסקה של כמה דקות. סיבוב. סיגריה. להרגיע את עצמי. ולחזור לכורסאת הקריאה. הסיפור החל להפרם, הקונפליקטים הגיעו לשיא ואיימו להתיר את עצמם, וההתרה הזו הפחידה אותי. עד כדי כך הייתי מושקעת בעלילה ובדמויות. הדבר הטריד ושימח אותי במקביל. זו ההוכחה. הגושפנקא לספר טוב באמת, לכתיבה ששואבת אותך ולדמויות שהופכות לחלק מיישותך.
במאה העמודים האחרונים התחושה הפכה למועקה נוראית יותר. לוחצת יותר. בתום כל אפיזודה מצאתי את עצמי טורקת את הספר ונאבקת לאוויר. מעיפה מבטים סביבי, לראות שהקירות עוד עומדים איתנים במקומם, שהכל בסדר, שאפשר להרגע, וצללתי שוב לסיפור. הלחץ בער בי. מה אם הסיפור ייגמר בצורה שונה מזו שרציתי?

ולכן אני ממליצה לכם בחום על "הגולם והג'יני".
אני יכולה להמשיך לחפור על הפיתוח המדהים של הדמויות, ועל העולם הסבוך שיצרה וקר, ועל הסיפורים הקטנים שיוצרים מרקם אנושי עדין ואמין, ועל השילוב החכם של הפולקלור היהודי והמוסלמי, ועל האמירה של הספר בכל הנוגע לרצון חופשי וקיום אנושי - וכל אלה מעניינים ומרתקים, באמת - אבל בסופו של יום, זה פשוט ספר שכיף לקרוא וקל להשאב אליו. ספר שהופך אותך לחלק ממנו ואת עצמו לחלק ממך, ספר שאת מחכה לחזור ולקרוא בו בכל יום ונכנסת לחרדות כאשר הוא מאיים להגיע לסופו.
אלה בין החוויות והתחושות הקסומות ביותר בעולם הקריאה.


**מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים - פרוזה, שנת הוצאה מקור: 2013, שהת הוצאה תרגום: 2013, מספר עמודים: 500, מחיר ברכישה ישירה מן אתר ההוצאה: 68.60 ש"ח.

יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

הדרשה על נפילת רומי/ ז'רום פרארי

"ואולי רומי לא היתה אובדת אלמלא אבדו הרומאים"


"הדרשה על נפילת רומי" הוא ללא ספק אחד הספרים המתעתעים בהם נתקלתי לאחרונה. ספר שמעביד אותך בפרך במשך מאה שבעים ושלושת עמודיו; שולח אותך לחפש את אוגוסטינוס, את לייבניץ, דמיורגוסים ועוד אינספור רפרנסים, סיפורים היסטוריים ופולקלורים עמם מתכתב פרארי ביד אמן. מכריח אותך לקרוא את אותו משפט שוב ושוב כדי להבין את מהותו, שכן פרארי, בדומה להוגה הצרפתי לאטור אותו למדתי שנה שעברה, לא אוהב סימני פיסוק - ובטח שלא נקודות. או פסקאות, לצורך העניין. וכך יוצא שאנו מקבלים פולמוס עשיר להפליא בו עלינו לעשות סדר במהלך הקריאה. הספר כתוב, כאמור, כמסה של טקסט; חסר פסקאות ועם מעט מאוד דיאלוג ישיר. על מרבית ההתרחשות, לרבות הדיאלוגים המתחרשים בין הדמויות השונות אנו שומעים מפיו של המספר ולא מפיהן של הדמויות עצמן. מדובר בספר אשר דוחף אותך לקריאה אקטיבית של ביאור והבנה.
אך הרשו לי להבטיח לכם - הוא שווה את העבודה.

הסיפור עצמו נע בין שלושה דורות של אותה משפחה, בין מלחמות העולם וקריסת הקולוניאליזם הצרפתי לבין בר קטן, בכפר קטן, באי הקטן קורסיקה של ימינו. בר שהוא בעצמו אימפריה שעלתה, ולבסוף התרסקה, בכוחם המניע של האינרציה, החרדה וההדחקה. זוהי הטרגדיה המופלאה של המשפחה הזו, שמתחילה בסיפורו של הסב - מרסל - דרך הוריו קשי היום, יחסיו עם אחיו ואחיותיו ונסיונו הנואש לברוח מן הגורל שהוכתב לו על ידי ההיסטוריה המשפחתית. מרסל מאמין בכל מעודו שהוא נועד לחיים שהם מעבר לכפר הקטן והנידח, מעבר לשעמום ולחיים חסרי ההתרחשויות של הכפר. קיומו של מרסל עגום בעיני עצמו, וככל שהוא מתקרב אל הדבר אליו הוא שואף יותר מכל, כך הוא מתפכח, מאכזב ומוצא את עצמו בחוסר ההגיון של הקיום האנושי.
"עולם אכן נעלם אך אף עולם חדש לא הפציע במקומו, ובני האדם העזובים, משוללי העולם, המשיכו בקומדיית הרבייה והמוות..." (עמוד 18)

הנכד - מתייה - חי בעולם אחר. אמו ואביו, עקרו מן הכפר הקרסיקני אל פריז ושם גדל. אך ברחשי ליבו תמיד הרגיש שמקומו האמיתי מצוי בכפר הקטן, עם חברו הטוב ליברו. הוא אינו מוצא את עצמו בסורבון, גם כאשר ליברו מצטרף אליו ללימודים. אפילו כאשר מוצא אהבה, אינו יכול להרשות לעצמו לקבל אותה.

"בשם עתיד קלוש הוא גזל מעצמו את ההווה, כפי שהדבר קורה לעתים קרובות כל-כך, אין לכחד, בקרב בני אדם" (עמוד 44)
וכך גם המקרה אצל ליברו עצמו, אשר ברח מן הכפר אל פריז בכדי ללמוד פילוסופיה ולהתאכזב מנבערותם של הסובבים אותו, כדי לוותר, ובסופו של דבר לחזור אל כפר, עם מתייה, ולהעלות מן המתים את הבר המקומי. אף הוא דמות עליה עברו לא מעט תלאות.

וכאן מתחיל הנרטיב העיקרי של הסיפור - שני החברים אשר חוזרים אל הכפר ומחיים את הבר המקומי. מקימים אימפריה שסופה ידוע מראש. הדגים הגדולים ביותר בבריכה הקטנה. אותו המצב אליו הגיע מרסל אי אלו שנים לפני כן, כאשר נולד אביו של מתייה, אי שם באלג'יר, כאשר הבין שייעודו בעיניו לא ימומש בחייו.

"היה מעדיף עשרת מונים להיות במקום העשירי או העשרים ברומי מאשר למשול כך על ממלכה עזובה וברברית בקצה האימפריה, אלא שאיש לא יציע לו חלופה כזאת לעולם שהרי רומי חדלה להתקיים, היא חרבה לפני עידן ועידנים, נותרו רק ממלכות ברבריות יותר, שמהן לא היה אפשר להמלט, ולזה שחמק מדלותו לא נותר אלא להטיל את מרותו חסרת התועלת על אנשים דלים ממנו…" (עמוד 116)

זה ספר שקשה לכתוב עליו מבלי להרעיף עליכם ספויילרים ולהרוס את העלילה, את ההתרה הטרגית של הדרמה הנרקמת בין כותלי הבר, בין אלג'יר לפריז, ובין רומי להיפו - מקום מושבו של אוגוסטינוס. אני ממליצה לכם לקחת את הזמן ולקרוא בו, עם וויקיפדיה זמינה ובקרבת הספרייה. פרארי כתב ברבדים רבים, ואין לי ספק שפספסתי כמה מהם (בעיקר כי את חלקו האחרון של הספר קראתי בזמן מילואים, בניתוק מוחלט ממקורות מידע חיצוניים, ומעולם לא הייתי בקיעה במיוחד בפילוסופיה וההיסטוריה של רומי) אך עם זאת, נהנתי מכל רגע. הכתיבה פשוט יפיפיה, וכיף להתענג עליה תוך הקריאה (והקריאה החוזרת).

ספר קצר וגדוש, פשוט תענוג.

**על הסופר:ז'רום פרארי, יליד 1968, פריז, מתגורר כעת באבו דאבי ומלמד פילוסופיה באקדמיה הצרפתית.
**מצרפתית: רמה איילון, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים - סיפורת, שנת הוצאה מקור: 2012, שנת הוצאה תרגום: 2014 (אפריל), מספר עמודים: 173, מחיר ברכישה ישירה מן ההוצאה: 65 ש"ח