פרולוג; לפני חצי שנה בפריז

זה לא קשור לספרים, או ספרות, או קריאה. לא באופן ישיר בכל מקרה. לכאורה, אין לסיפור הזה שום מקום כאן. אך בעצם, הוא התחיל את כל הדבר הזה, יצר את כדור השלג.

ב-23 ליוני של השנה הייתי בפריז. אני ודייב טסנו לפסטיבל בחור שכוח אל במרחק חמש שעות נסיעה מפריז, עיירה בשם קליסון השוכנת במחחוז נאנט. שם היינו מה-19 ועד ה-23. בבוקר ה-23, יום שני, קיפלנו את האוהל שלנו, הערנו את שותפינו למסע, העמסנו את הרכב השכור שלנו ויצאנו לכיוון שארל-דה-גול. שני השותפים שלנו לרכב היו צריכים לתפוס טיסה חזרה לארץ באותו יום והיינו צריכים להחזיר את הרכב, אז התכנית היתה שניסע לשם - נחזיר את הרכב, נפרד לשלום ונמשיך הלאה ברכבת אל המלון שלנו - הולידיי אין האופרה, פריז. 

הנסיעה לפריז היתה ארוכה ועייפה. רוויה בעצירות - מקדונלדס, סיגריה, התרעננות כללית - בכל זאת, חמש שעות נסיעה, על הבוקר, אחרי שבלילה לפני ראינו את בלאק סאבאת' בהרכב כמעט מלא. 

לא התקלחנו מה-19 לחודש, לפני הטיסה לפריז. בבית. לפני שנפרדנו בליטוף מסקאר וליצ'י, סחבנו את התיקים במורד המדרגות, עלינו על מונית לתחנת הרכבת ונעלמנו לשבוע. כבר היה ה-23. ארבעה ימים. ארבעה ימים בלי מקלחת, באוהל, בהופעות, בשמש, בחול, באבק. אילולא הייתי תתרנית וודאי הייתי מספרת שהרכב הסריח מקרם הגנה וזיעה ישנה, אבל אין לי מושג איך הדברים הללו מריחים. או איך להריח.

היו לנו רגעים מתים בפסטיבל. שנת צהריים באוהל בזמן שעל שלושת במות הפסיטבל כיכבו להקות שאיננו מכירים או מחבבים. היינו בחופש. נחנו. נהננו מהבטלה. צברנו כוחות להופעות הגדולות, לאלה שציפינו להן - איירון מיידן, קרואובר, סאבאת', קאבאלרה. באנו להיזרק. דייב נמנם באוהל ואני ישבתי בפתחו, קראתי את "סיפורה של אגנס" ושתיתי בירה צרפתית, בהירה ותוססת להחריד. את הספר קיבלתי מהוצאת הכורסא אחרי שציינתי היכנשהו בפייסבוק שאני מתה לקרוא אותו, ובעקבות הביקורות שכתבתי אצל ירין. מאוד נהניתי. התחלתי אותו במטוס. קראתי פרק או שניים ביום, בין הופעות, והרגשתי שאני ממצה את מהותו של האסקפיזם. 

בנסיעה לא הצלחתי לקרוא. רציתי כבר להגיע. למלון. למקלחת. לשייקספיר אנד קומפני, לנוטרה דאם, לבית של ויקטור הוגו ולרחוב תרנגול הזהב של אורוול. דייב רצה לקטקומבות. הטיסה ארבה לנו ב-26, יום חמישי, רציתי יותר ממה שהזמן הותיר לי. היה כבר ה-23. רון שלח הודעה, אמר שנגמר החול של סקאר ושאל איזה לקנות. חשבתי על סקאר והתמלאתי חמימות, רציתי שישב עליי ויחמם אותי בעודי קוראת, דמיינתי איך יילל כשנחזור וירצה שנרים אותו על הידיים, רציתי למעוך אותו מאהבה. אבל יותר מכל, באותו רגע, רציתי להתקלח. אולי אפילו להשרות את עצמי באמבט. כבר שנים שלא גרתי בדירה עם אמבט. החלטתי שזה תלוי במה יש למלון להציע, אם הוא מציע אמבט - יהיה אמבט, ואם לא, גם מקלחת פשוטה תספק אותי.

החדר היה נהדר. מואר ויפה וגדול, עם פינת ישיבה, שולחן עבודה, מכונת אספרסו, מיטה, ארון ואמבט. אבל לא הייתי המטונפת היחידה. היה גם את דייב. אז מקלחת, כדי שהוא לא יצטרך להמתין בעודי מתקמטת. ההשרייה תחכה למחר. נכנסתי למקלחת והייתי מאושרת. השיער שלי היה קלוע בצמה לאורך כל הפסטיבל והוא שמח להשתחרר ולהחפף. המים היו חמים וקיבלו גוון של טינופת כשנכנסתי תחתם, אני הייתי מאושרת. כל הג'יפה ירדה. התעטפתי בחלוק הלבן והנעים הזה שיש תמיד במלונות ועטפתי את השיער לתוך טורבן-מגבת. החלקתי את כפות הרגליים אל הכפכפים הלבנים והרכים שחיכו להן. היה נהדר.

כשיצאתי מחדר השינה הטלפון של דייב צלצל. זה היה רון. חשבתי שאולי לא השארנו לו כסף לחול, שאולי החול שאנחנו אוהבים אזל בחנות והוא יודע שלסקאר יש בעיות עם אלרגיה, ואיזה חמוד שהוא מתקשר בשביל זה. דייב ענה ואני התחלתי לייבש את השיער עם המגבת. דייב התיישב על המיטה. הפנים שלו נראו רציניות מדי. מוחזקות מדי. אין לו פוקר פייס טוב. ליצ'י. היא ברחה. בטוח. נלחצתי. היא טראומטית ואימצנו אותה רק בנובמבר. היא פגשה את רון רק פעם אחת לפני שהוא בא לגור איתם. היא מפחדת מאוטובוסים. מה אם היא נלחצה וברחה לכביש? מה אם פגעו בה? זו שעה הגיונית לטיול ערב שלה. צעקתי על דייב שיגיד לי מה קרה. הוא ניתק את השיחה עם רון וביקש  שאשב לידו. לא יכלתי לשבת. לא יכלתי לעמוד. התעצבנתי מרוב דאגה ותסכול. שוב צעקתי. שרק יגיד לי מה קרה לה. 

"סקאר נפטר"

הוא היה בסדר. רון הוציא את ליצ'י לטיול, וכשהם חזרו לדירה, איך שהוא פתח את הדלת, היא התחילה לייל ולמשוך אותו לחדר השינה. היא הסתובבה סביב המיטה וצרחה. מתחת למיטה הוא מצא את סקאר. אמר שכשהחתולה שלו נפטרה הוא התקשר לעירייה והם באו לקחת אותה, שזה מה שעושים. דייב אמר שבסדר. הרגשתי שהתינוק שלי הפך לגזם. 

הייתי היסטרית. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. זעקתי. גם דייב נשבר ובכה איתי. הרגשתי מנותקת, פיסית, חסרת אונים. יושבת על המיטה בחלוק לבן ובוכה עד שהראש שלי מרגיש כאילו הוא עוד רגע מתפוצץ. מה אני עושה בפריז? מה חשבתי לעצמי? איך יכלתי לעזוב אותו. הכל כאב.

סקאר היה בן שלוש וחצי, יליד פברואר. בחודשים האחרונים לחייו הוא סבל מבעייה נוירולוגית שטרם הצלחנו לאבחן, למשך עשר דקות או רבע שעה מכל יום הוא היה מתנהג כאילו עבר פעם שבץ מוחי. איבד שליטה על חצי מהגפיים שלו ולא הצליח ללכת ישר. זה לא הפריע לו לנסות, ובכלל לא נראה שהוא שם לב לזה. בבית דגן אמרו שאצל חתולים בעיות שכאלה בדרך כלל נובעות מטפילים, אז לא קבעו שזו אפילפסיה כלשהי ולא נתנו לו טיפול תרופתי. רק לקחו לו שלוש מבחנות דם והורו לנו לעקוב אחר העוויתות שלו. פתחתי טבלה באקסל. בחודש האחרון לפני שטסנו לא היו עוויתות כלל. אז טסנו.

התקשרתי להורים שלי. כאב להם על זה שעצוב לי, אבל הם לא הבינו. הוא חתול.

קראתי לו סקאר כי הוא כל הזמן ניסה לאכול את סימבה, הנחש שלי. הוא היה בן חצי שנה כשהגיע אליי, אחרי שהמשפחה שלו עשתה רילוקיישן לספרד ולא רצתה להעביר אותו את הטראומה של הסגר. הם קראו לו מאו. אני טיילתי בסין אחרי הצבא, והשם הזה הרגיש לי קומוניסטי מדי. סקאר התאים לו. אני חושבת שהוא אהב אותו. הוא היה בא כשקוראים לו ומחזיר כדורים. שמח כשאנחנו באים ובוכה כשאנחנו הולכים. היה נעלב כשהייתי סוגרת את הדלת בשירותים או במקלחת, אז הפסקתי לסגור אותה, עד שדייב הצטרף אלינו.

תקופה ארוכה מאוד סקאר היה השותף היחיד שלי. גרנו בדירת חדר בהדר יוסף והוא חיכה כל יום שאחזור מהאוניברסיטה או מהעבודה. כשיצאתי עם בחורים סירבתי לישון אצלם כדי שהוא לא ישאר לבד בלילה, וכשטסתי לחו"ל דאגתי שמישהו יבוא לגור איתו ולא רק יאכיל אותו וילך. סקאר היה גוש אהבה, הוא שנא להיות לבד. פעם אחת, בעמוד ענן, נאלצתי לבלות לילה במילואים ולהשאיר אותו לבד. כשחזרתי הוא התנהג כאילו לא ראה אותי נצח. בכה ולא נתן לי לישון, רק רצה להתכרבל ולהתפנק. הוא היה מנחם אותי. מרגיע אותי בגרגור כשהייתי לחוצה.

פריז הפכה למדכאת. אני איבדתי כל יכולת רציונליזציה, והייתי מודעת להחריד ככל שהעניין נעשה מגוחך. ערב אחד הלכנו לאייפל. זה היה הערב היחיד שלנו לבד. מאז הטלפון מרון זוג חברים שגם כן היו בפריז, ובפסטיבל לפני כן, לקחו על עצמם להוציא אותנו מהמלון. עוד באותו ערב יצאנו לשתות איתם, יום לאחר מכן הלכנו יחדיו לקטקומבות ואז לקחנו סיור הליכה מודרך בעיר. הם הצילו אותנו. כשהגענו לאייפל כבר היה חשוך. אני ודייב ישבנו על הדשא והסתכלנו על המעליות עולות ויורדות. כל מני אנשים הציעו לנו לקנות יין או בירה. ואז התמלא המגדל באורות מרצדים, ואני פרצתי בבכי. סקאר היה מת על זה. הוא היה רודף אחרי האורות. מטפס במעלה האייפל. צחקתי על עצמי.

הלכנו לגשר מעל הסיין, זה שליד הלובר. איפה שזוגות אוהבים נועלים את אהבתם וזורקים את המפתח למחזור המים האינסופי. רכשנו מנעול וכתבנו עליו "סאקר 2011-2014", ומהצד השני באנגלית. נעלנו אותו על הגשר וזרקנו את אחד המפתחות שהגיעו איתו אל הסיין, השני עוד נח בארנקי. כשהסתובבנו מהטקס המאולתר שלנו הבחנתי במבטים המבולבלים של הזוגות האוהבים, הם לא הבינו למה אנחנו בוכים.

הלכנו לשייקספיר אנד קומפני. קניתי יותר מדי ספרים, אחד בשם "Grey Cats", בלי קשר לכלום, כי סקאר אפור. עוד לא קראתי אותו. עוד לא סיימתי את "סיפורה של אגנס".

בבית של ויקטור הוגו הבנתי שאני מפחדת לחזור הביתה. שאני מפחדת מהריקנות. שאף אחד לא ישחק בצעצועים שלו ולא יטפס על המגדלים שלו. שבפעם הראשונה מזה שלוש שנים אף אחד לא ילל ויבקש שארים אותו כשנחזור. אף אחד לא ישרוט את השמיכה באמצע הלילה כי הוא רוצה להכנס מתחתיה. החלטתי שכשנחזור לארץ ניקח גור. נקי. שלא דומה לסקאר. שאנחנו לא מחליפים אותו. שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם החלל. שיש לנו דירה שבנוייה ומסודרת לחתול וזה יהיה פשע אם לא יגור בה אחד. ריחמתי על רון, הוא כבר מתמודד עם זה. וזה אפילו לא החתול שלו. נמלאתי אשמה. דייב לא היה בטוח שכדאי להביא גור. המשפחה שלי אמרה שזה פזיז וטיפשי. כשחזרנו גם דייב הרגיש את החלל, ואחרי כמה ימים הוגו נכנס לחיינו.

היום ה-23 לדצמבר. עברה חצי שנה מאז שיצאתי מהמקלחת בהולידיי אין.

ומה הקשר אתם שואלים? אמרתי במשפט הראשון שכל זה התחיל משהו, היה דיבור על כדור שלג. היום אני יכולה להגיד שהמוות של סקאר הוא שהתחיל את מחסום הקריאה - ש"סיפורה של אגנס" היה הספר הראשון שלא קראתי עד הסוף. שמאז נהייתה לי בעיה כללית עם סופים.

והנה עברה לה חצי שנה, ואני עובדת על זה. באמת.