השבוע קראתי משהו שונה בתכלית. ואני חייבת להודות שלא היה נורא כמו שחשבתי. עם זאת, מדובר בטקסטים שאין לי את היומרה לכתוב עליהם כל דבר שיכול להתפרש כביקורת או חוות דעת, במיוחד כי מדובר בקאנונים המתורגמים בשפה כה ארכאית שאני אפילו לא בטוחה שהבנתי אותם. עוד שלושה שבועות נגלה, כאשר העבודה אשר כתבתי עליהם תוחזר אליי עם ציון. מה שכן, חוויית הקריאה הזו, השונה, העלתה במוחי כמה שאלות, ואולי תובנות, בנוגע לקריאה בכללותה.
אז מה קראתי? ובכן, התחלתי מנאום פריקלס, מתוך "תולדות מלחמת פילופוניס" של תוקידידיס, והמשכתי אל הפוליטאה של אפלטון (כרך ב' של כל כתבי אפלטון בהוצאת שוקן). למה עשיתי את זה לעצמי? למען כתיבת עבודה בפילוסופיה מדינית, או כמו שקוראים לזה באוניברסיטה: "מבוא למחשבה פוליטית". בגדול מדובר בקורס חובה לשנה א' בתואר במדעי המדינה, אני לא לומדת מדעי המדינה, ונמצאת בסמסטר האחרון לתואר הראשון שלי, אבל החלטתי להרשם לקורס מתוך הנחה (מוצדקת, עד כה) שיהיה מעניין.
מדובר בקריאה לא פשוטה בעליל, אבל, עד כמה שזה נשמע פלצני, היא שווה את זה. ולו על מנת להזכיר לי מהי קריאה אמיתית, אקטיבית. מישהו אמר פעם שקריאה היא תמיד אקט של אמפתיה. אני שמעתי את זה מפיו של ג'ון גרין (אשר את ספריו טרם קראתי) בסרטון יו-טיוב בערוץ בו הוא משתתף, ובכנות אינני יודעת האם הוא מצטט מישהו אחר או לא. בכל אופן המשפט הזה נחרט בי. הוא כל כך נכון, הוא מסביר כל כך הרבה.
מתוך הנסיונות שלי לבאר את רעיונותיו של אפלטון, או להבין את הלך הרוח של האתונאים כפי שפריקלס מתאר אותם בנאומו, גיליתי כי מה שאני למעשה עושה הוא הזדהות אקטיבית עם אותם אתונאים, עם אפלטון בדמותו של סוקרטס. אני ביקשתי להבין אותם. כפי ששבוע שעבר ביקשתי להבין את הדמויות השונות שנכנסו לחיי דרך "הגולם והג'יני", או לפני כן בכל רומן שאי פעם קראתי. ואפילו בספרי עיון. הרי בכל טקסט יש נרטיב, שנקבע על ידי מחברו, ואליו אנחנו מתחברים, או לא.
אני לא מאמינה בלאנוס את עצמי לקרוא ספר שאינו "זורם" לי. שלא מושך אותי או מסקרן אותי, שפשוט לא בא לי לחזור אליו אחרי כמה פרקים. וכן, כנראה שלולא הייתי מחויבת לקרוא את נאומו של פריקלס לא הייתי מגיעה אל הציטוט למעלה, בו התאהבתי. אז אולי יש ערך בספר שאינו "זורם"? אולי המאבק הוא זה שמוביל לתובנות אמיתיות ולקריאה מעמיקה יותר? אין לי מושג. אבל אני חושבת על זה.
אני נזכרת שלפני כמה חודשים הגיע לרשותי ספרו של יגאל סרנה "2023". לא צלחתי יותר מעשרים עמודים. סבלתי. רציתי להקיא מהכתיבה הטרחנית ומדמות המספר המוגזמת. הרגשתי שהמספר חשוב יותר מהדמויות והעלילה, כאילו כל אלה אינם אלא תירוץ שנועד לאפשר למחבר לשטוח את יכולות הכתיבה שלו במשלב לשוני גבוה וארכאי בצורה מוגזמת. גם כשהדמויות דיברו שמעתי את המחבר. הוא עצבן אותי. וכל זה בעשרים העמודים הראשונים. הייתי במילואים וזה היה הספר היחידי שהבאתי עמי. הרגשתי שמרפי קשר נגדי. זנחתי את הספר והעברתי אותו הלאה. בדיעבד גיליתי כי הידיד אליו העברתי את הספר זנח אותו אף הוא. לא אתפלא אם העותק הזה עומד לו ברגעים אלה ממש על מדפיה של חנות לספרים יד שנייה, או באחד הארגזים במחסנה.
היום אני תוהה, אולי היתה זו טעות? אולי לא ניסיתי מספיק להבין? אולי, רק אולי, יש איזו פנינה מדהימה בין עמודיו של "2023" ואני בחיים לא אגלה זאת. בכל זאת, הביקורות מהללות. ויש קסם בשפה ארכאית, בגלל זה אני חובבת תרגומים ישנים, בגלל זה הציטוט של פריקלס נהדר ביני, אבל בספר עכשווי זה מעורר בי סלידה.
יש ספרים ששווה לעבוד עבורם, את זה אני יודעת. אבל האם זה נכון עבור כל ספר? עבור כל קאנון? עבור כל ספר או סופר מוערך? האם זניחת ספר מהווה זניחת הנסיון לאמפתיה? כל ספר? נראה לי שהרגע השוויתי את "2023" לפוליטאה. איזו מחמאה!
אני משאירה את הדיון פתוח. כי באמת שאין לי פתרון לסוגיה, או בעצם לסוגיות שהציגו עצמן בפניי השבוע. הפוסט הזה פתוח על המחשב שלי מיום שבת - היום כבר שלישי.
אז את הסוף אני משאירה לכם.
"כי שבחים הנאמרים על אחרים אין הדעת סובלתם אלא במידה שכל אחד מדמה בנפשו, שגם הוא יש ספיקה בידו לעשות משהו מהדברים ששמע." תוקידידיס, תולדות מלחמת פילונופיס, ספר שני.יש פה עניין של הזדהות עם "האחר" - עם זה שאינו אתה. שחי בתקופה אחרת. בתרבות אחרת. בעולם אחר. ודרך ההזדהות הזו, דרך ההליכה בנעליו של אותו אחר דרך תיווכה של המילה הכתובה, אנחנו לא רק מגדירים מחדש את גבולותינו שלנו ואת זהותנו שלנו, אלא גם מתקרבים אל אותו אחר. כאשר הקריאה היא אקטיבית, כאשר אנו מנסים להבין את המוטיבציות של הדמויות, אנו למדים כיצד להזדהות - כיצד להיות אמפתיים. לכן, בעיני, חשוב לקרוא.
מתוך הנסיונות שלי לבאר את רעיונותיו של אפלטון, או להבין את הלך הרוח של האתונאים כפי שפריקלס מתאר אותם בנאומו, גיליתי כי מה שאני למעשה עושה הוא הזדהות אקטיבית עם אותם אתונאים, עם אפלטון בדמותו של סוקרטס. אני ביקשתי להבין אותם. כפי ששבוע שעבר ביקשתי להבין את הדמויות השונות שנכנסו לחיי דרך "הגולם והג'יני", או לפני כן בכל רומן שאי פעם קראתי. ואפילו בספרי עיון. הרי בכל טקסט יש נרטיב, שנקבע על ידי מחברו, ואליו אנחנו מתחברים, או לא.
אני לא מאמינה בלאנוס את עצמי לקרוא ספר שאינו "זורם" לי. שלא מושך אותי או מסקרן אותי, שפשוט לא בא לי לחזור אליו אחרי כמה פרקים. וכן, כנראה שלולא הייתי מחויבת לקרוא את נאומו של פריקלס לא הייתי מגיעה אל הציטוט למעלה, בו התאהבתי. אז אולי יש ערך בספר שאינו "זורם"? אולי המאבק הוא זה שמוביל לתובנות אמיתיות ולקריאה מעמיקה יותר? אין לי מושג. אבל אני חושבת על זה.
אני נזכרת שלפני כמה חודשים הגיע לרשותי ספרו של יגאל סרנה "2023". לא צלחתי יותר מעשרים עמודים. סבלתי. רציתי להקיא מהכתיבה הטרחנית ומדמות המספר המוגזמת. הרגשתי שהמספר חשוב יותר מהדמויות והעלילה, כאילו כל אלה אינם אלא תירוץ שנועד לאפשר למחבר לשטוח את יכולות הכתיבה שלו במשלב לשוני גבוה וארכאי בצורה מוגזמת. גם כשהדמויות דיברו שמעתי את המחבר. הוא עצבן אותי. וכל זה בעשרים העמודים הראשונים. הייתי במילואים וזה היה הספר היחידי שהבאתי עמי. הרגשתי שמרפי קשר נגדי. זנחתי את הספר והעברתי אותו הלאה. בדיעבד גיליתי כי הידיד אליו העברתי את הספר זנח אותו אף הוא. לא אתפלא אם העותק הזה עומד לו ברגעים אלה ממש על מדפיה של חנות לספרים יד שנייה, או באחד הארגזים במחסנה.
היום אני תוהה, אולי היתה זו טעות? אולי לא ניסיתי מספיק להבין? אולי, רק אולי, יש איזו פנינה מדהימה בין עמודיו של "2023" ואני בחיים לא אגלה זאת. בכל זאת, הביקורות מהללות. ויש קסם בשפה ארכאית, בגלל זה אני חובבת תרגומים ישנים, בגלל זה הציטוט של פריקלס נהדר ביני, אבל בספר עכשווי זה מעורר בי סלידה.
יש ספרים ששווה לעבוד עבורם, את זה אני יודעת. אבל האם זה נכון עבור כל ספר? עבור כל קאנון? עבור כל ספר או סופר מוערך? האם זניחת ספר מהווה זניחת הנסיון לאמפתיה? כל ספר? נראה לי שהרגע השוויתי את "2023" לפוליטאה. איזו מחמאה!
אני משאירה את הדיון פתוח. כי באמת שאין לי פתרון לסוגיה, או בעצם לסוגיות שהציגו עצמן בפניי השבוע. הפוסט הזה פתוח על המחשב שלי מיום שבת - היום כבר שלישי.
אז את הסוף אני משאירה לכם.
 |
| ספר שנזנח; קרדיט לתמונה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה