כפי שסיפרתי לכם, בסוף השבוע הקודם התחלתי בעבודה נוספת. אך ישנו מידע חשוב, ורלוונטי, אשר הסתרתי מכם והוא מהות עבודתי החדשה והשלישית. בעבודה זו חזרתי לעמוד מצדו השני של מתרס הספרים - מן הרוכשת, אליה הפכתי בחצי השנה האחרונה, חזרתי לעמדת המוכרת. ואני חייבת להודות שהתגעגעתי.
התגעגעתי להיות מוקפת בספרים, ויותר מכך, התגעגעתי לדבר עליהם. לדבר על הספרים שהלקוחות אהבו, לקבל מהם המלצות ולענות בהמלצות משלי. לדעת שאותו לקוח או אותה לקוחה יוצאים מהחנות עם שקית שבה עולם חדש עבורם לצלול לתוכו, ולקחת חלק בשידוך הזה בין ספר שהוא עולם לבין הלקוח המתאים לו.
הדבר חסר לי כל כך עד כי בתום אחד השיעורים שלי באוניברסיטה, בו עסקנו במדינה האידאית של אפלטון, ניגשתי אל המתרגל והמלצתי לו על "ראשית" של ברנרד בקט, כי זה שם, וזה התכתב לי בצורה כה נעימה עם השיעור, והוא פשוט חייב לקרוא את זה.
אז נכון, העבודה היא בסופי השבוע, במקום שעניינו המרכזי אינו ספרים, ומרבית הספרים הינם ספרי עיצוב ואמנות, אבל הם עדיין ספרים ואני עדיין מרוצה. ובשעות שקטות, אחרי שסידרתי את הדוכן וחידשתי מלאי מהמחסן, אחרי שעברתי על הספרים הזרים לי וערכתי היכרות עמם, יש לי זמן לשבת על ספסל עץ בתוך החלל הענק הזה ביפו ולקרוא קצת מהספר שלי. עדיין "הגולם והג'יני", עדיין נהנית מכל רגע.
ובימי ראשון, שהפכו לימי החופש הבלתי מוצהרים שלי, אני יושבת על השזלונג שירשתי מסבא, לצדי שני הכלבים ועליי החתול, וממשיכה לקרוא.
הצורך הבוער לדבר על ספרים וספרות, פנים מול פנים, שהגיע לשיאו כשזכיתי לעשות זאת עם חברה טובה שהכרתי בימי כעובדת בצומת ספרים. כשיצאתי מדירתה חשבתי על להצטרף לקבוצת קריאה, מקום שייתן לי יותר פידבק מהבלוג הזה ומהפייסבוק, מקום אמיתי, פיסי, כזה שמגיעים אליו באוטובוס. הרשת לא הניבה ממצאים מרשימים מדי, אך הפייסבוק הזכיר לי שלפני אי אלו חודשים הצטרפתי לקבוצה שנקראת "בוק סרפינג ישראל". מהות העניין, למיטב הבנתי דאז, הוא קבוצה של 6-8 זרים מוחלטים, אשר נפגשים בביתו של אחד המשתתפים ומקריאים קטעים תחת נושא מסויים, כאשר הקבוצה עצמה מסדירה את העניין על מנת לוודא שמדובר בזרים. חייבת להודות שלא לגמרי ירדתי לסוף דעתם בהקשר הזה, ובכלל כל העניין הזה נראה לי קצת מוזר, אבל החלטתי לנסות.
וכך קרה, שאתמול בשעה שמונה בערב, הגעתי לדירה תל אביבית שאיני מכירה, ובה פגשתי שבעה אנשים חדשים, והקראתי קטע מהספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", וניהלנו דיונים ארוכים, והיה נהדר. לרווחתי היתה מנחה, אשר מנוסה באירועים שכאלה, ואני הצטערתי בכל מאודי שלא הלכתי קודם, שלא ידעתי על קיום הדבר הזה כשהתחלתי ללמוד אנתרופולוגיה, שלא כתבתי על זה אתנוגרפיה. שלא הבאתי איתי פנקס כדי לתעד את, את המסע והדמויות, את הדרך בה הבלבול ואי הנעימות הראשוניים הפכו לשיחה קולחת.
כאמור, היינו שמונה אנשים, כל אחד הקריא קטע קצר, לא יותר מעמוד, נפגשתו בשמונה בערב ונפרדנו בחצות. ארבע שעות גדושות בהן כל אחד הקריא את הקטע שהביא, ומיד לאחר מכן התחיל דיון. דיון בקטע, בספרות, באמנות, במשפחה, בילדים, בחיות, בתל אביב, בקיבוץ, בעתיד, בקריירה - כל אחד והמטען שלו, כל קטע והעולם שלו. מעין קבוצת תמיכה ביבליותרפית, קוראים אנונימיים. ואז גם הבנתי מדוע הזרות כה חשובה, להיפתח ברמה כזאת, בזמן קצר, ניתן לעשות רק בסביבת זרים. לדבר על טאבו, על תחושות עמוקות וסותרות, להיפתח לחלוטין, ולדעת שלא יהיו לדבר השלכות על סביבת החיים היום יומית. לשפוך הכל ולצאת עם קתרזיס.
המלצתי על ספרים, קיבלתי המלצות, הקראתי, הקשבתי, התפלמסתי.
ממליצה בחום.
הדבר חסר לי כל כך עד כי בתום אחד השיעורים שלי באוניברסיטה, בו עסקנו במדינה האידאית של אפלטון, ניגשתי אל המתרגל והמלצתי לו על "ראשית" של ברנרד בקט, כי זה שם, וזה התכתב לי בצורה כה נעימה עם השיעור, והוא פשוט חייב לקרוא את זה.
אז נכון, העבודה היא בסופי השבוע, במקום שעניינו המרכזי אינו ספרים, ומרבית הספרים הינם ספרי עיצוב ואמנות, אבל הם עדיין ספרים ואני עדיין מרוצה. ובשעות שקטות, אחרי שסידרתי את הדוכן וחידשתי מלאי מהמחסן, אחרי שעברתי על הספרים הזרים לי וערכתי היכרות עמם, יש לי זמן לשבת על ספסל עץ בתוך החלל הענק הזה ביפו ולקרוא קצת מהספר שלי. עדיין "הגולם והג'יני", עדיין נהנית מכל רגע.
ובימי ראשון, שהפכו לימי החופש הבלתי מוצהרים שלי, אני יושבת על השזלונג שירשתי מסבא, לצדי שני הכלבים ועליי החתול, וממשיכה לקרוא.
 |
| פינת הקריאה; פינת הליטוף |
הצורך הבוער לדבר על ספרים וספרות, פנים מול פנים, שהגיע לשיאו כשזכיתי לעשות זאת עם חברה טובה שהכרתי בימי כעובדת בצומת ספרים. כשיצאתי מדירתה חשבתי על להצטרף לקבוצת קריאה, מקום שייתן לי יותר פידבק מהבלוג הזה ומהפייסבוק, מקום אמיתי, פיסי, כזה שמגיעים אליו באוטובוס. הרשת לא הניבה ממצאים מרשימים מדי, אך הפייסבוק הזכיר לי שלפני אי אלו חודשים הצטרפתי לקבוצה שנקראת "בוק סרפינג ישראל". מהות העניין, למיטב הבנתי דאז, הוא קבוצה של 6-8 זרים מוחלטים, אשר נפגשים בביתו של אחד המשתתפים ומקריאים קטעים תחת נושא מסויים, כאשר הקבוצה עצמה מסדירה את העניין על מנת לוודא שמדובר בזרים. חייבת להודות שלא לגמרי ירדתי לסוף דעתם בהקשר הזה, ובכלל כל העניין הזה נראה לי קצת מוזר, אבל החלטתי לנסות.
וכך קרה, שאתמול בשעה שמונה בערב, הגעתי לדירה תל אביבית שאיני מכירה, ובה פגשתי שבעה אנשים חדשים, והקראתי קטע מהספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", וניהלנו דיונים ארוכים, והיה נהדר. לרווחתי היתה מנחה, אשר מנוסה באירועים שכאלה, ואני הצטערתי בכל מאודי שלא הלכתי קודם, שלא ידעתי על קיום הדבר הזה כשהתחלתי ללמוד אנתרופולוגיה, שלא כתבתי על זה אתנוגרפיה. שלא הבאתי איתי פנקס כדי לתעד את, את המסע והדמויות, את הדרך בה הבלבול ואי הנעימות הראשוניים הפכו לשיחה קולחת.
כאמור, היינו שמונה אנשים, כל אחד הקריא קטע קצר, לא יותר מעמוד, נפגשתו בשמונה בערב ונפרדנו בחצות. ארבע שעות גדושות בהן כל אחד הקריא את הקטע שהביא, ומיד לאחר מכן התחיל דיון. דיון בקטע, בספרות, באמנות, במשפחה, בילדים, בחיות, בתל אביב, בקיבוץ, בעתיד, בקריירה - כל אחד והמטען שלו, כל קטע והעולם שלו. מעין קבוצת תמיכה ביבליותרפית, קוראים אנונימיים. ואז גם הבנתי מדוע הזרות כה חשובה, להיפתח ברמה כזאת, בזמן קצר, ניתן לעשות רק בסביבת זרים. לדבר על טאבו, על תחושות עמוקות וסותרות, להיפתח לחלוטין, ולדעת שלא יהיו לדבר השלכות על סביבת החיים היום יומית. לשפוך הכל ולצאת עם קתרזיס.
המלצתי על ספרים, קיבלתי המלצות, הקראתי, הקשבתי, התפלמסתי.
ממליצה בחום.
משפט הלינץ' מתוך:"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" מאת דניאיל חארמס
"פטרוב מתיישב על סוס, פונה להמון ונושא נאום על ההשלכות שיהיו, אם במקוום הגן הציבורי יבנו גורד שחקים אמריקאי. ההמון מאזין וככל הנראה מסכים. פטרוב רושם לעצמו דבר-מה בפנקסו. מתוך ההמון יוצא אדם שקומתו בינונית ושואל את פטררוב מה הוא רשם לעצמו בפנקס. פטרוב עונה שזה נוגע רק לו. האדם שקומתו בינונית מתעקש. מילה רודפת מילה, ופורצת קטטה. ההמון תומך באיש שקומתו בינונית, ופטרוב מציל את חייו בכך שהוא מדרבן את סוסו ומסתתר מעבר לפינה.
ההמון נרגש, ומכיוון שאין קורבן אחר, תופס את האיש שקומתו בינונית ותולש את ראשו. הראש התלוש מתגלגל על הכביש ונתקע בבור ניקוז.
ההמון, שהשביע את יצריו, מתפזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה