ביום שישי האחרון, יום אחרי הווידוי הנוראי שלי, הגיע הזמן להתמודד עם הערימות. הערימה הראשונה כללה עשרים וארבעה ספרים שמתחילים ב"אנשים טובים" של ניר ברעם (עם עובד, 2010, 511 עמודים) אותו שאלתי מהספרייה אי שם באוגוסט, והגיע הזמן להחזיר אותו. אחרי ברעם סידרתי את הערימה לפי אורך, ספרים עם פחות ממאתיים עמודים יבואו לפני הספרים הארוכים. כך אעלה את הסיכויים שלי לסיים אותם, לקבל תחושת סיפוק, ולצבור מומנטום לקראת הספרים הארוכים יותר והערימות הגבוהות יותר.
אז יאללה, אנשים טובים. מתחילה לקרוא.
הדילמה הראשונה היתה האם להתחיל מאיפה שהפסקתי, או להחזור להתחלה. החלטתי לרענן את הזכרון, אז רפרפתי עד הסימניה שלי, שנחה לה בעמוד 118, ברלין חורף 1939. ואז הגיע הזמן לקרוא. כאן יש לציין, שהתאריך באותו שישי היה ה-24 לאוקטובר, עשרה ימים לפני מועד הגשת הסמינר האחרון שלי לתואר. אז נמלאתי אשמה ולא ממש הצלחתי להתרכז בספר. תירוצים, אני יודעת. בשתי החזיתות; אני דוחה את סיום כתיבת הסמינר כדי לקרוא, ואת הקריאה כדי לכתוב את הסמינר. מעגל אינסופי של דחיינות.
"חלוקת משאבים", זו היתה התכנית. בפנים אני אלמד, ובחוץ אני אקרא; יש לי כלבה, קוראים לה ליצ'י והיא אוהבת לרבוץ בגינת הכלבים - אז אני אקרא בגינה. אני גם אוהבת לכתוב עבודות בספרייה, אז פעם בכמה שעות כשאני יוצאת לקפה וסיגריה - אני אקרא. וכמובן שאקרא גם במיטה, כי בשביל זה היא שם, לא? נהדר. יש תכנית.
ואז חלוקת המשאבים הפכה לשְלֶפִּינג. לא קראתי את הספר כמו שפשוט סחבתי אותו לכל מקום איתי. לגינת הכלבים, לספרייה, לעבודה, מהתיק בסלון לשולחן ליד המיטה וחוזר חלילה. כמו קמע, או קביים, או תזכורת למצב שלי - יושב שם ולועג לי. לקרוא בגינת הכלבים הפך לפנטזיה, ראיתי את עצמי יושבת על הספסל או ליד שולחן הבטון וליצ'י רובצת לה לצדי ונהנית מהשמש. בפועל, הנסיון הראשון באותו יום שישי נחל כשלון כאשר במשך ארבע שעות קראתי בערך עשרים עמודים. גינת הכלבים מלאה בהסחות דעת: כלבים אחרים ובעליהם. אני מאוד מחבבת ואפילו אוהבת את רוב בעלי הכלבים בגינה, הם אנשי שיחה כיפיים ולא מרגיש לי נכון לשבת בצד ולהתעלם מהם לטובת ספר. גינת הכלבים היא מקום מפגש חברתי לכל דבר, וזה ניפץ לי את הפנטזיה. כשהגעתי הביתה, מרוצה מהמפגש החברתי ומאוכזבת מרמת הקריאה, החלטתי לנסות שוב, למען הפנטזיה, וללכת בשעות פחות עמוסות - כשיש יותר סיכוי שנהיה רק אני, ליצ'י, והספר של ברעם. זה עבד, בסופו של דבר, אבל ליצ'י קצת התבאסה לרבוץ לבד בגינה.
ביום ראשון התחילה שנת הלימודים ונפתחה הספרייה האהובה שלי, בה אני כותבת סמינר. כמו כל שנה, הם פתחו דוכן של ספרים שיצאו ממלאי הספרייה, כאלה שניתן להכניס לתיק ולקחת הביתה. החזקתי את עצמי ולא ניגשתי אליו - עוד ספרים רק יעשו לי רע. קניתי קפה (אמריקנו קטן, בלי חלב) והתיישבתי מחוץ לספרייה עם "אנשים טובים". השלפינג נמשך. למעשה, הוא נמשך רוב השבוע, וההתקדמות שלי עד היום, חמישי, די מביכה. גם בחזית האנשים הטובים וגם בחזית הסמינר שלא נכתב מעצמו וצריך להיות מוגש ביום ראשון.
 |
| .שלפינג; 'אנשים טובים' עם ליצ'י בגינת הכלבים ומחוץ לספרייה |
הסופ"ש הזה, אני הופכת למכונת כתיבה. אין מה לעשות, ערכתי את מחקר שלי במשך חצי שנה והגיע הזמן לנסח אותו ולסיים עם זה כבר.
עכשיו כשאני כותבת אני מבינה שיש צורך בהתערבות אגרסיבית ביותר. חיפוש קצר באחד הבלוגים האהובים עליי, Book Riot, מניב פוסט ממאי של השנה על שבעת ההרגלים של קוראים אפקטיביים (לינק לפוסט גם ברשימות שבצד ימין), ובקיצור, הוא אומר כך:
- לקרוא לפני השינה
- לקרוא בתחבורה ציבורית
- לקרוא בהפסקת הצהריים
- להשאר במיטה לקרוא בימים עצלים
- לקחת הפסקה מהטלוויזיה
- לתת לעצמך גישה לספרים
- להיות חברתי עם הקריאה שלך
לפירוט על כל אחד מההרגלים, אתם מוזמנים בחום להכנס לפוסט המקורי כפי שפורסם בבוק-ריוט [ואם בא לכם שאתרגם אותו, רק תגידו].
אז איך ההרגלים האלה עובדים איתי? לגבי ההרגל הראשון, אני צריכה לחזור לקרוא לפני השינה, בימים אלה פיתחתי נטייה לבהות בסמארטפון במשך חצי-שעה ארבעים דקות ואז כבר מאוחר מדי ולא נותר לי זמן לקרוא. החלטה מס' 1: לקנות שעון מעורר אנאלוגי, להשאיר את הסמארטפון בסלון, ולקרוא. זה גם מתכתב עם החוק החמישי לגבי הטלוויזיה. לקרוא בתחבורה ציבורית פחות מדבר אליי בחיי היום-יום, אני גרה מרחק הליכה מהאוניברסיטה והעבודה שלי, כך שלא יוצא לי לנסוע באוטובוסים יותר מדי, ובטח שלא על בסיס יום יומי. החלטה מס' 2: לנסוע למרכז העיר יותר, לבקר חברים, לשבת לקפה, לקרוא בדרך. לקרוא בהפסקת הצהריים הוא חוק שאני חושבת שכבר התחלתי ליישם באוניברסיטה בהפסקות הקפה, אז אמשיך עם זה. לצערי אין לי הפסקת צהריים מסודרת בשלב זה של חיי. להשאר במיטה זה לא אופצייה מבחינתי, במיוחד כי ליצ'י צריכה לצאת לטיול בוקר גם בשבתות וחגים. החלטה מס' 3: בשבתות, חגים וימי חופש - שנ"ץ קריאה בין שתיים לארבע. על הפסקה מהטלוויזיה כבר דיברנו, בעיקר בגלל שאין לי טלוויזיה, אלא יותר סוג של מחשביזיה, והיא אינה חלק מהותי בחיי זה מרגיש לי לא מאוד רלוונטי. גישה לספרים היא הבעיה האחרונה שלי. יש לי יותר מדי גישה, זו הבעיה. ולבסוף, להיות חברתי עם הקריאה שלי - הרי הבלוג הזה! קלעתי.
אז לסיכום השבוע הראשון?
קראתי רק את "אנשים טובים" ולא דילגתי לספר אחר, שזו כבר הצלחה. אך לא קראתי מספיק, בעיקר בגלל הסחות דעת. אפילו שאני נהנית מהעלילה ומתה לדעת אם אריקה תגיע לארה"ב (כן, אני עדיין בשלב הזה של העלילה, אל תהרסו לי) אני לא מצליחה לקרוא ליותר מ-20 דקות רצופות בלי להרגיש אשמה על כך שאיני עושה משהו אחר. התכנית משתדרגת משלפינג סתמי לשלפינג מושכל, ואני כבר מתה לקנות שעון מעורר אנאלוגי ולראות מה קורה כשמוציאים את הסמארטפון מחדר השינה.
הצלחה נוספת, אם כי שולית, היא שלא לקחתי ספרים מהחלוקה של הספרייה. זו הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שאני לא בוחרת משם ולו ספר אחד.
אז זהו, זה מה שיש לי לעדכן עד כה.
אם יש לכם המלצות נוספות לקריאה יעילה, הן יתקבלו בברכה ובחום.
