יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

שנה חדשה, אתגרים ספרותיים חדשים

2015. מדהים כמה שזה מפתיע כל פעם מחדש כששנה מפנה את מקומה ומחליפה אותה שנה חדשה, בעלת מספר סידורי חדש אך מבנה זהה לחלוטין לקודמתה, ועלינו מוטלת האחריות ליצוק לתוכה תוכן שונה.
אז במקום לסכם את השנה החולפת, הבה נביט הלאה אל השנה החדשה!

לכבוד 2015, נפתחו לפחות שני אתגרי קריאה אשר אני מודעת אליהם. מדובר באתגרים שנתיים, אשר, אם תשתתפו בהם, תוכלו לשתף את סיכומם בעוד 365 ימים כאשר נפרד מ-2015 לטובת 2016.

הראשון מבין השניים הוא זה של אתר Goodreads.

גודרידז היא מעין רשת חברתית-ספרותית. היא מומלצת בחום ונפוצה מאוד בעולם, אם כי אני באופן אישי זנחתי אותה מספר חודשים מועט לאחר שהקמתי את החשבון. פעם בכמה זמן אני מבקרת באתר בכדי לדלות המלצות, ועדיין עוקבת באדיקות אחר הפרסומים שהם שולחים לי למייל - אך חדלתי מלעדכן את הקריאה שלי בפרופיל. לא כי זה לא כיף, פשוט כי זה לא מוטבע בי. פרח מזכרוני ונשכח.

גודרידז אינם מאתגרים את הקורא, אלא מבקשים מהקורא לאתגר את עצמו - מדי תחילת שנה הם מציעים לחברים באתר לענות על שאלה פשוטה: "כמה ספרים את/ה רוצה לקרוא השנה?"

אתגר הקריאה של גודרידס

והם? הם סופרים עבורך. מראים לך כמה קראת, כמה נשאר, ובסוף השנה אפילו מעלים את סיכום הישגיך כך שניתן לחלוק אותם בפייסבוק ובשאר רשתות חברתיות! האמת, נשמע קצת דבילי ומיותר אך למעשה זה מגניב לאללה. לראות כמה קראת ומה. לי יש מדף (וערימות) של ספרים שטרם הספקתי לקרוא, וספרייה שמלאה באלה שסיימתי - ממש כיף לראות אותה מתמלאת. יש תחושת גאווה לא ברורה שמתלווה לעניין, אני מניחה שכך גם ברשת.

כמובן שכל הדבר תלוי בכך בכך שתתמידו ותדאגו לעקוב אחר הקריאה שלכם דרך האתר, ועדיף שבזמן אמת.
האתגר שלי השנה בהקשר לגודרידז? להתחיל לעדכן שם את הקריאה שלי באופן עקבי, ולהקים במערכת שלהם כמה שיותר ספרים בגרסא העברית.

האתגר השני, והמובנה יותר הוא אתגר הקריאה של Book-Riot.

בוק ריוט מציעים רשימה שמטרתה לאתגר את העדפות הקריאה שלכם, לחשוף אתכם לספרים שונים ולסוגות שונות שאולי לא הייתם נחשפים אליהן לולא היו מאתגרים אתכם לכך. הרשימה כוללת עשרים וארבע קטגוריות, שני ספרים בחודש, ואתם מוזמנים לבחור ספר לכל קטגוריה. הם גם פתחו קבוצת Goodreads ייעודית בה תוכלו להתעדכן עם ההתקדמות של קוראים שונים מרחבי העולם (אך בעיקר ארה"ב) ולהתייעץ עמם על הספר לקטגוריה הבאה. מעין קבוצת קריאה חצי מובנית לשנה.

הקטגוריות נעות בין דברים יחסית בנאליים כמו "רומן מדע בדיוני" ועד לדברים נחמדים כמו "ספר מהוצאה עצמאית", "רומן גרפי", "ספר שמע", "מיקרוהיסטוריה" או בצורה הפשוטה ביותר - "ספר שמישהו המליץ לך עליו". יש משהו בקטגוריות הללו שבטח ממסגרות את הקריאה. מעבר לקהילה, אני מניחה שאם הייתי קוראת ספר, אשר בחרתי תוך התחשבות בקטגוריה "ספר שנכתב על ידי אדם בעל מגדר שונה משלך", וודאי היה השוני המגדרי מנחה אותי בקריאה - או לפחות נוכח בה. הייתי מודעת יותר למגדרו של המחבר, ואין ספק שזה היה משפיע על הקריאה.
בעמוד של האתגר הם פירסמו גם לינק לחוויותיהם של המשתתפים באתגר של 2014, ונדמה שהם נהנו על מאוד.

הוגו כשהיה תינוק, בפעם הראשונה שגילה את הספרייה. מוקדם יותר השנה.

עריכה מאוחרת: אתגר ספרותי חדש צץ לו מאז כתיבת הפוסט! מר פייסבוק, הרי הוא מארק צוקרברג הציב לעצמו ולעוקבים שלו אתגר קריאה ופתח קבוצת קריאה ייעודית:



הוא שם לעצמו למטרה לקרוא יותר השנה, כחלק מן ההחלטות לשנה האזרחית החדשה. ספר אחד בשבועיים - מטרה סבירה לחלוטין לאלה מאיתנו ששקועים בעבודה, לימודים ושאר אתגרי חיים הצורכים את זמננו ולא מתירים זמן רב לקריאה. הספרים שצוקרברג מתכוון לקרוא יעסקו בהרחבת הידע שלו ושל אלה שיצטרפו אליו ויעסקו בתרבויות, אמונות, היסטוריות וטכנולוגיות שונות. צוקרברג, מעצם היותו איש רשתות חברתיות, אף הקים עמוד פייסבוק בשם "A Year of Books" בו יכריז מדי שבועיים על הספר הבא שיתחיל לקרוא - והוא מזמין את העוקבים לקרוא יחד איתו ולנהל דיונים על הספר.

תכלס? כל הכבוד לו. כל הסיפור מזכיר לי קצת את מועדון הספר של אופרה מלפני אי אלו שנים. כאשר דמות מוכרת מעודדת אנשים לקרוא, אני בעד. וכאשר יש עידוד לנהל דיונים בהקשר לספרים, הרי שהקריאה תהיה מעמיקה יותר בקרב העוקבים - שכן הם יחשבו לאורך הקריאה על נושאים שונים שיש להעלות לדיון. הקריאה תהיה אקטיבית יותר מאשר אם היו קוראים להנאתם בלבד - אני חווה את זה בימים אלה ממש עם התפתחותו של הבלוג הזה.

גם העניין של ספר בשבועיים מקסים בעיני. זה לא מעט אך גם לא הרבה, ואם צוקי - המנכ"ל העסוק - יכול להתחייב לכך, הרי שכל אחד יכול.

האתגרים שעומדים בפניי השנה, בבחינת הקריאה והספרות הם מעט שונים.

מעבר לתחזוקו של הבלוג, השנה הצעתי את מועמדתי לשתי קהילות קריאה. רצה הגורל והתקבלתי לשתיהן. אני יודעת. גם אני הייתי בשוק. מתה כבר לקבל משהו בדואר.
האחת היא "קהילת הספר הסגול" של כנרת-זמורה-ביתן. מדובר בקבוצה של 50 נשים אשר יקבלו ספרים לפני שהם רואים אור, כאשר הם בעיצומו של תהליך ההפקה, על מנת להחוות עליהם דעה. הספרים יהיו בעלי כריכה סגולה חלקה, ומכאן שאוב גם שם שם הקהילה. 
הקהילה השנייה היא "קהילת הקוראים המשפיעים" של ידיעות ספרים. גם שם אזכה לקבל ספרים אשר טרם ראו אור - אלא שכאן צבע הכריכה יהיה לבן. וכל מי שלמד מעט היסטוריה בחטיבת הביניים יודע ש"קהילת הספר הלבן" הוא שם שלא יתפוס לעולם. ידיעות הסבירו במייל שקיבלתי מהם היום, זה בו הודיעו לי שהתקבלתי, שנקבל כל חודש שני ספרים - אחד שטרם ראה אור, ואד שפורסם לא מזמן. שני ספרים. כל חודש.

עבורי משמעות הדבר, מעבר לאושר המציף אותי והציפייה לקבל כבר ספרים, היא מחוייבות לשתי קבוצות קריאה. ולא זאת בלבד, אלא שתי קבוצות קריאה המכילות כל אחת ספרים רק של הוצאה אחת. רק כנרת. רק ידיעות. עבדתי בצומת ספרים מספיק זמן כדי לפתח סלידה מדואופול של הוצאות, אז זה היה כנרת ומודן, אשר מכתיבות כיצד תראה החנות, כי בעלות צולבת. ועל כן, המשמעות, ב-ה' הידיעה, היא שיהיה עליי לדאוג לאיזון בבלוג הזה.

אני לא רוצה לאפשר מצב של נראות יתר לאחת מן ההוצאות מהן אני מקבלת ספרים על בסיס קבוע - ועל כן, לכבוד השנה החדשה, נוספה קובייה קטנה מצד ימין של הבלוג - דרכה תוכלו לשלוח לי פידבק על התנהלות הבלוג, מעבר לתגובות לפוסטים. תוכלו גם להמליץ לי על ספרים משלל ההוצאות, לשלוח סקירות משלכם ואפילו - וזה החלק הכיפי מבחינתי - להגיד לי מה אתם אוהבים לקרוא ולתת לי את הזכות להמליץ לכם על ספר. כי זה כל כך חסר לי.

אז לסיכום הפוסט, ולא השנה

יהיה נהדר. הרבה ספרים חדשים. הרבה חוויות חדשות.
ואם אתם מעזים, בשונה ממני, לקחת חלק באחד מן האתגרים האינטרנטים, בין אם אלה שהצעתי ובין אם אחרים - אשמח לשמוע מכם על החוויה! מי יודע, אולי עוד 365 ימים אצטרף גם אני לאחד, בינתיים אני עוד לא לגמרי בטוחה לגביהם.

יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

מה קרה לדורה ברודר / פטריק מודיאנו

"מאתמול להיום"

פטריק מודיאנו. מי בכלל הכיר אותו עד לפני חודש-חודשיים? מי שמע עליו? מי קרא אותו?
אני זוכרת שצפיתי ברגע ההכרזה של פרס נובל לספרות בלייב, ביו-טיוב. חשבתי שזה המבטא הלא ברור של הדובר שבגינו לא זיהיתי את שם הזוכה. המתנתי כמה דקות כדי לתת לרשת לעשות את שלה ופניתי לגוגל. "פרס נובל לספרות 2014". אנטר. "פטריק מודיאנו". מה? הרגשתי בורה. מי זה בכלל? מה הוא כתב? גוגל הניב כותרים זרים לי. איך זה שלא נתקלתי בהם?

התקשרתי ליואל. יואל ואשתו, שרונית, היו חברים קרובים של סבי וסבתי עד שהאחרונים נפטרו, ובמרוצת השנים החלו למלא עבורי את החלל הזה. כבר שנים רבות שאינם מרבים לצאת מהבית, ושאינם קוראים בעברית. שרונית קוראת רק באנגלית, יואל גם בצרפתית. יואל חשב ששמע עליו. לא בטוח. אולי. אמר שבגילו כבר אי אפשר לדעת. זכה בנובל? כל הכבוד לו. וכך נצטוויתי להשיג לו את "הספר המומלץ ביותר פרי עטו", בצרפתית כמובן, "בחנות ההיא במסריק". לספר שרכשתי עבור יואל קראו "דורה ברודר", והוא היה היחיד שנותר בחנות הספרים עד שהגעתי אליה.

"איך היה?" שאלתי אותו כעבור שבוע, "בסדר" הוא השיב. "הרבה פריז. הוא כותב טוב". יואל אינו אדם שמכביר במלים בנושאים שכאלה, כך שמבחינתי מדובר כאן בהמלצה לכל דבר.

בזמנו לא רכשתי את הספר. זה היה קצת לפני שפתחתי את הבלוג הזה וערימות הספרים ההולכות ותופחות לא התירו לי רכישות חדשות במצפון נקי. החלטתי לחכות איתו. אפילו לרשימה שכאן הוא לא נכנס. לפני כשבועיים, כשהתמודדתי עם הפוליטאה והצורך לכתוב עליה עבודה, ניגשתי אל חנות "דיונון" מחוץ לאוניברסיטה על מנת לחדש את מלאי המרקרים והדגלונים שלי, שם ראיתי אותו, בשם מעט שונה, "מה קרה לדורה ברודר", במחיר של 29.90 שקלים בלבד. מבצע של צומת ספרים שזלג אל דיונון דרך זכיינות כלשהי, משהו מוזר, לראות מדבקות מבצע של צומת ליד ספרים של זיקית. לא הצלחתי להחזיק את עצמי.
עד כמה שזה ישמע קטנוני, אני חייבת להגיד שלא הבנתי את הסיבה מאחורי ניפוח הכותרת. סתם ככה הוסיפו "מה קרה", אפילו לא "מה שקרה", אפילו לא סימן שאלה. בחירה מוזרה. לא אלאה אתכם בכך עכשיו, אך בעתיד הקרוב אקדיש פוסט שלם לבחירות מוזרות בתרגום כותרים לעברית, כי קטנוניות זה אנחנו.

לא תכננתי לקרוא אותו בקרוב, בכל זאת, יש לי רשימה! אבל אחרי הרכישה בדיונון ניגשתי אל הספרייה כדי לכתוב על אפלטון, והוא היה בתיק שלי. כשלקחתי הפסקה אחת מני רבות להן הייתי זקוקה בהתמודדות עם הפוליטאה, קראתי כמה עמודים ממנו. לא הרבה, אולי עשרה או חמישה עשר. רציתי לסיים את הפוליטאה. לכתוב את העבודה. החזרתי את דורה ברודר לתיק. סיימתי את הקריאה בפוליטאה תוך שלושה ימים, ביום הרביעי הפנמתי את אשר קראתי, וביום החמישי כתבתי את העבודה וחזרתי לדורה ברודר.

סלפי ספרותי

"דורה ברודר" הוא לא רק ספר, הוא סרט. דוקומנטרי. המספר, אשר את דמותו ייחסתי באופן טבעי למודיאנו עצמו, פותח כך:
"לפני שמונה שנים, בגיליון ישן של "פאריס-סואר", מתאריך 31 בדצמבר 1941, נתקל מבטי בעמוד השלישי במדור: "מאתמול להיום". בתחתית אותו מדור קראתי: פאריס. מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר..."
אמנם עשורים כבר באו וחלפו, אך מודיאנו לוקח על עצמו לגלות מה עלה בגורלה של אותה דורה ברודר. הוא מרגיש שגורלם ניקשר זה בשל זה, והדבר אינו נכון רק כלפי שניהם. הוא נכון לכל אותן נפשות אשר עלה בגורלן לחיות בפריז תחת הכיבוש הגרמני, וכל אותן נפשות אשר חייהן הם תוצר ישיר של כיבוש זה, והם קיימים בצילו. הוריו של מודיאנו הכירו בפריז הכבושה. מוצאה של אמו פלמי, ואביו מוצאו יהודי. גם דורה יהודייה. גם עוד אינספור בני אדם אותם מעלה מודיאנו באוב לאורך הספר. יהודים, הונגרים, גרמנים, משוררים, סופרים, סוהרים, אסירים - כל אחד מהם מוזכר בשמו, כל אחד מהם זוכה לרקע. פיסות מידע קטנות, גזירי עיתון או פיסות מדו"ח משטרתי כזה או אחר. רשמים של פנימיות נוער. רשימה אינסופית של אנשים שהותירו מאחוריהם חלל.
"אנו אומרים לעצמנו כי לכל הפחות האתרים נושאים חותם קל שהטביעו הבריות שגרו בהם. חותם: סימן בדמות מגרעת או בליטה. באשר לארנסט וססיל ברודר, באשר לדורה, הייתי אומר: בדמות מגרעת. כל אימת שנקלעתי למקום מן המקומות שבהם חיו, ניעורה בי תחושה של העדר, של ריק."
פריז כפי שמתייחס אליה מודיאנו היא לא פחות מאנדרטה לתקופה ההיא. היא העדה המרכזית בדו"ח שהוא מחבר על דורה ברודר והשותפים לגורלה. בין המכתבים ומסמכים שמציג מודיאנו לאורך הספר, העיר עולה על כולם. בניגוד ליואל, אשר מכיר את העיר היטב, על רובעיה, שכונותיה, רחובותיה ותחנות המטרו שבה - אני קראתי את הספר בעודי צמודה לגוגל מאפס. הוא מתאר כל רחוב. כל פנייה. כל תחנה. כל בניין ובניין - אלה שעדיין עומדים ואלה שהפכו למגרשי חנייה, ספורט ו פארקים.
"יש לי רושם שאני לבדי מקשר בין פאריס של הימים ההם לבין זו של היום, אני לבדי זוכר את כל הפרטים הללו"
מודיאנו, בחדר העבודה, רכון מעל מפה.

מודיאנו לקח על עצמו שליחות - לתעד, לגלות, להבין מיהן הדמויות מאחורי האנשים. אני באופן אישי אוהבת ספרות על מלחמת העולם השנייה, על החוויות וההשלכות. וזה אחד מספרי הפרוזה הטובים שקראתי בנושא. הוא קטוע אך סוחף בעת ובעונה אחת. אם לפני הקריאה, ואפילו בתחילתה, חשבתי שמדובר בספר מתח-מבוסס-מקרה-אמיתי-בזמן-המלחמה הרי שהתבדיתי לחלוטין. הכתיבה של מודיאנו מינימליסטית ומדוייקת - מעבירה ביקורת ומעוררת מחשבה באופן הישיר ביותר. "דורה ברודר" הוא מעבר לפרוזה, הוא מסמך מרתק אודות התקופה ויתרה מזאת - אודות ההתמודדות עמה בתור דור שני.

מודיאנו מבטא את הרצון להבין מה עבר על אביו היהודי באותה תקופה דרך החקירה שלו אודות דורה ואחרים. הוא מתאר קשר רופף, מרוחק ובסופו של דבר חוסר קשר פעיל ומוחלט עם אביו. הוא אינו מבין אותו. הוא מחפש בנרות כל קשר אפשרי בין אותם שמות שמופיעים בדו"חות, במודעות עיתון, לבין הסיפור של אביו ולבין סיפורו האישי. אין הרבה נושאים המעוררים הזדהות כזאת, ואני חושבת שמעבר לסקרנות הטבעית על אותה אירופה של תחילת שנות הארבעים - החיבור החזק שמציג מודיאנו עם ההתמודדות של ימינו, עם דור ההורים או הסבים אשר עברו חוויות שאנו לא נוכל אפילו לדמיין, הוא שהופך את הספר בכללותו לכה מושך.

מאתמול להיום. זה היה שם המדור בו מצא מודיאנו את הפרסום אודות דורה ברודר, וזה גם מה שהוא עושה לאורך ספרו. מביא את האתמול להיום - מחבר בין שני עולמות, שני זמנים, בעיר אחת. מומלץ בחום.

היה לי קשה לבחור ציטוט לסיום, לבסוף הצלחתי, אך בכל זאת אני מצרפת לסקירה זו רשימת ציטוטים שסימנתי לעצמי.
"בכתיבת הספר הזה הריני שולח קול-קורא, כאותם הבהובי מגדלור, שלרוע המזל מסופקני אם יהיה בכוחם להאיר את חשכת הליל. אולם אני ממשיך לקוות."

**מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה-ביתן, שנת הוצאה מקור: 1997, שנת הוצאה תרגום: 1998, מספר עמודים: 122, מחיר ברכישה ישירה מן אתר ההוצאה: 69 ש"ח.

יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

פרולוג; לפני חצי שנה בפריז

זה לא קשור לספרים, או ספרות, או קריאה. לא באופן ישיר בכל מקרה. לכאורה, אין לסיפור הזה שום מקום כאן. אך בעצם, הוא התחיל את כל הדבר הזה, יצר את כדור השלג.

ב-23 ליוני של השנה הייתי בפריז. אני ודייב טסנו לפסטיבל בחור שכוח אל במרחק חמש שעות נסיעה מפריז, עיירה בשם קליסון השוכנת במחחוז נאנט. שם היינו מה-19 ועד ה-23. בבוקר ה-23, יום שני, קיפלנו את האוהל שלנו, הערנו את שותפינו למסע, העמסנו את הרכב השכור שלנו ויצאנו לכיוון שארל-דה-גול. שני השותפים שלנו לרכב היו צריכים לתפוס טיסה חזרה לארץ באותו יום והיינו צריכים להחזיר את הרכב, אז התכנית היתה שניסע לשם - נחזיר את הרכב, נפרד לשלום ונמשיך הלאה ברכבת אל המלון שלנו - הולידיי אין האופרה, פריז. 

הנסיעה לפריז היתה ארוכה ועייפה. רוויה בעצירות - מקדונלדס, סיגריה, התרעננות כללית - בכל זאת, חמש שעות נסיעה, על הבוקר, אחרי שבלילה לפני ראינו את בלאק סאבאת' בהרכב כמעט מלא. 

לא התקלחנו מה-19 לחודש, לפני הטיסה לפריז. בבית. לפני שנפרדנו בליטוף מסקאר וליצ'י, סחבנו את התיקים במורד המדרגות, עלינו על מונית לתחנת הרכבת ונעלמנו לשבוע. כבר היה ה-23. ארבעה ימים. ארבעה ימים בלי מקלחת, באוהל, בהופעות, בשמש, בחול, באבק. אילולא הייתי תתרנית וודאי הייתי מספרת שהרכב הסריח מקרם הגנה וזיעה ישנה, אבל אין לי מושג איך הדברים הללו מריחים. או איך להריח.

היו לנו רגעים מתים בפסטיבל. שנת צהריים באוהל בזמן שעל שלושת במות הפסיטבל כיכבו להקות שאיננו מכירים או מחבבים. היינו בחופש. נחנו. נהננו מהבטלה. צברנו כוחות להופעות הגדולות, לאלה שציפינו להן - איירון מיידן, קרואובר, סאבאת', קאבאלרה. באנו להיזרק. דייב נמנם באוהל ואני ישבתי בפתחו, קראתי את "סיפורה של אגנס" ושתיתי בירה צרפתית, בהירה ותוססת להחריד. את הספר קיבלתי מהוצאת הכורסא אחרי שציינתי היכנשהו בפייסבוק שאני מתה לקרוא אותו, ובעקבות הביקורות שכתבתי אצל ירין. מאוד נהניתי. התחלתי אותו במטוס. קראתי פרק או שניים ביום, בין הופעות, והרגשתי שאני ממצה את מהותו של האסקפיזם. 

בנסיעה לא הצלחתי לקרוא. רציתי כבר להגיע. למלון. למקלחת. לשייקספיר אנד קומפני, לנוטרה דאם, לבית של ויקטור הוגו ולרחוב תרנגול הזהב של אורוול. דייב רצה לקטקומבות. הטיסה ארבה לנו ב-26, יום חמישי, רציתי יותר ממה שהזמן הותיר לי. היה כבר ה-23. רון שלח הודעה, אמר שנגמר החול של סקאר ושאל איזה לקנות. חשבתי על סקאר והתמלאתי חמימות, רציתי שישב עליי ויחמם אותי בעודי קוראת, דמיינתי איך יילל כשנחזור וירצה שנרים אותו על הידיים, רציתי למעוך אותו מאהבה. אבל יותר מכל, באותו רגע, רציתי להתקלח. אולי אפילו להשרות את עצמי באמבט. כבר שנים שלא גרתי בדירה עם אמבט. החלטתי שזה תלוי במה יש למלון להציע, אם הוא מציע אמבט - יהיה אמבט, ואם לא, גם מקלחת פשוטה תספק אותי.

החדר היה נהדר. מואר ויפה וגדול, עם פינת ישיבה, שולחן עבודה, מכונת אספרסו, מיטה, ארון ואמבט. אבל לא הייתי המטונפת היחידה. היה גם את דייב. אז מקלחת, כדי שהוא לא יצטרך להמתין בעודי מתקמטת. ההשרייה תחכה למחר. נכנסתי למקלחת והייתי מאושרת. השיער שלי היה קלוע בצמה לאורך כל הפסטיבל והוא שמח להשתחרר ולהחפף. המים היו חמים וקיבלו גוון של טינופת כשנכנסתי תחתם, אני הייתי מאושרת. כל הג'יפה ירדה. התעטפתי בחלוק הלבן והנעים הזה שיש תמיד במלונות ועטפתי את השיער לתוך טורבן-מגבת. החלקתי את כפות הרגליים אל הכפכפים הלבנים והרכים שחיכו להן. היה נהדר.

כשיצאתי מחדר השינה הטלפון של דייב צלצל. זה היה רון. חשבתי שאולי לא השארנו לו כסף לחול, שאולי החול שאנחנו אוהבים אזל בחנות והוא יודע שלסקאר יש בעיות עם אלרגיה, ואיזה חמוד שהוא מתקשר בשביל זה. דייב ענה ואני התחלתי לייבש את השיער עם המגבת. דייב התיישב על המיטה. הפנים שלו נראו רציניות מדי. מוחזקות מדי. אין לו פוקר פייס טוב. ליצ'י. היא ברחה. בטוח. נלחצתי. היא טראומטית ואימצנו אותה רק בנובמבר. היא פגשה את רון רק פעם אחת לפני שהוא בא לגור איתם. היא מפחדת מאוטובוסים. מה אם היא נלחצה וברחה לכביש? מה אם פגעו בה? זו שעה הגיונית לטיול ערב שלה. צעקתי על דייב שיגיד לי מה קרה. הוא ניתק את השיחה עם רון וביקש  שאשב לידו. לא יכלתי לשבת. לא יכלתי לעמוד. התעצבנתי מרוב דאגה ותסכול. שוב צעקתי. שרק יגיד לי מה קרה לה. 

"סקאר נפטר"

הוא היה בסדר. רון הוציא את ליצ'י לטיול, וכשהם חזרו לדירה, איך שהוא פתח את הדלת, היא התחילה לייל ולמשוך אותו לחדר השינה. היא הסתובבה סביב המיטה וצרחה. מתחת למיטה הוא מצא את סקאר. אמר שכשהחתולה שלו נפטרה הוא התקשר לעירייה והם באו לקחת אותה, שזה מה שעושים. דייב אמר שבסדר. הרגשתי שהתינוק שלי הפך לגזם. 

הייתי היסטרית. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. זעקתי. גם דייב נשבר ובכה איתי. הרגשתי מנותקת, פיסית, חסרת אונים. יושבת על המיטה בחלוק לבן ובוכה עד שהראש שלי מרגיש כאילו הוא עוד רגע מתפוצץ. מה אני עושה בפריז? מה חשבתי לעצמי? איך יכלתי לעזוב אותו. הכל כאב.

סקאר היה בן שלוש וחצי, יליד פברואר. בחודשים האחרונים לחייו הוא סבל מבעייה נוירולוגית שטרם הצלחנו לאבחן, למשך עשר דקות או רבע שעה מכל יום הוא היה מתנהג כאילו עבר פעם שבץ מוחי. איבד שליטה על חצי מהגפיים שלו ולא הצליח ללכת ישר. זה לא הפריע לו לנסות, ובכלל לא נראה שהוא שם לב לזה. בבית דגן אמרו שאצל חתולים בעיות שכאלה בדרך כלל נובעות מטפילים, אז לא קבעו שזו אפילפסיה כלשהי ולא נתנו לו טיפול תרופתי. רק לקחו לו שלוש מבחנות דם והורו לנו לעקוב אחר העוויתות שלו. פתחתי טבלה באקסל. בחודש האחרון לפני שטסנו לא היו עוויתות כלל. אז טסנו.

התקשרתי להורים שלי. כאב להם על זה שעצוב לי, אבל הם לא הבינו. הוא חתול.

קראתי לו סקאר כי הוא כל הזמן ניסה לאכול את סימבה, הנחש שלי. הוא היה בן חצי שנה כשהגיע אליי, אחרי שהמשפחה שלו עשתה רילוקיישן לספרד ולא רצתה להעביר אותו את הטראומה של הסגר. הם קראו לו מאו. אני טיילתי בסין אחרי הצבא, והשם הזה הרגיש לי קומוניסטי מדי. סקאר התאים לו. אני חושבת שהוא אהב אותו. הוא היה בא כשקוראים לו ומחזיר כדורים. שמח כשאנחנו באים ובוכה כשאנחנו הולכים. היה נעלב כשהייתי סוגרת את הדלת בשירותים או במקלחת, אז הפסקתי לסגור אותה, עד שדייב הצטרף אלינו.

תקופה ארוכה מאוד סקאר היה השותף היחיד שלי. גרנו בדירת חדר בהדר יוסף והוא חיכה כל יום שאחזור מהאוניברסיטה או מהעבודה. כשיצאתי עם בחורים סירבתי לישון אצלם כדי שהוא לא ישאר לבד בלילה, וכשטסתי לחו"ל דאגתי שמישהו יבוא לגור איתו ולא רק יאכיל אותו וילך. סקאר היה גוש אהבה, הוא שנא להיות לבד. פעם אחת, בעמוד ענן, נאלצתי לבלות לילה במילואים ולהשאיר אותו לבד. כשחזרתי הוא התנהג כאילו לא ראה אותי נצח. בכה ולא נתן לי לישון, רק רצה להתכרבל ולהתפנק. הוא היה מנחם אותי. מרגיע אותי בגרגור כשהייתי לחוצה.


פריז הפכה למדכאת. אני איבדתי כל יכולת רציונליזציה, והייתי מודעת להחריד ככל שהעניין נעשה מגוחך. ערב אחד הלכנו לאייפל. זה היה הערב היחיד שלנו לבד. מאז הטלפון מרון זוג חברים שגם כן היו בפריז, ובפסטיבל לפני כן, לקחו על עצמם להוציא אותנו מהמלון. עוד באותו ערב יצאנו לשתות איתם, יום לאחר מכן הלכנו יחדיו לקטקומבות ואז לקחנו סיור הליכה מודרך בעיר. הם הצילו אותנו. כשהגענו לאייפל כבר היה חשוך. אני ודייב ישבנו על הדשא והסתכלנו על המעליות עולות ויורדות. כל מני אנשים הציעו לנו לקנות יין או בירה. ואז התמלא המגדל באורות מרצדים, ואני פרצתי בבכי. סקאר היה מת על זה. הוא היה רודף אחרי האורות. מטפס במעלה האייפל. צחקתי על עצמי.

הלכנו לגשר מעל הסיין, זה שליד הלובר. איפה שזוגות אוהבים נועלים את אהבתם וזורקים את המפתח למחזור המים האינסופי. רכשנו מנעול וכתבנו עליו "סאקר 2011-2014", ומהצד השני באנגלית. נעלנו אותו על הגשר וזרקנו את אחד המפתחות שהגיעו איתו אל הסיין, השני עוד נח בארנקי. כשהסתובבנו מהטקס המאולתר שלנו הבחנתי במבטים המבולבלים של הזוגות האוהבים, הם לא הבינו למה אנחנו בוכים.

הלכנו לשייקספיר אנד קומפני. קניתי יותר מדי ספרים, אחד בשם "Grey Cats", בלי קשר לכלום, כי סקאר אפור. עוד לא קראתי אותו. עוד לא סיימתי את "סיפורה של אגנס".

בבית של ויקטור הוגו הבנתי שאני מפחדת לחזור הביתה. שאני מפחדת מהריקנות. שאף אחד לא ישחק בצעצועים שלו ולא יטפס על המגדלים שלו. שבפעם הראשונה מזה שלוש שנים אף אחד לא ילל ויבקש שארים אותו כשנחזור. אף אחד לא ישרוט את השמיכה באמצע הלילה כי הוא רוצה להכנס מתחתיה. החלטתי שכשנחזור לארץ ניקח גור. נקי. שלא דומה לסקאר. שאנחנו לא מחליפים אותו. שאני פשוט לא יכולה להתמודד עם החלל. שיש לנו דירה שבנוייה ומסודרת לחתול וזה יהיה פשע אם לא יגור בה אחד. ריחמתי על רון, הוא כבר מתמודד עם זה. וזה אפילו לא החתול שלו. נמלאתי אשמה. דייב לא היה בטוח שכדאי להביא גור. המשפחה שלי אמרה שזה פזיז וטיפשי. כשחזרנו גם דייב הרגיש את החלל, ואחרי כמה ימים הוגו נכנס לחיינו.

היום ה-23 לדצמבר. עברה חצי שנה מאז שיצאתי מהמקלחת בהולידיי אין.

ומה הקשר אתם שואלים? אמרתי במשפט הראשון שכל זה התחיל משהו, היה דיבור על כדור שלג. היום אני יכולה להגיד שהמוות של סקאר הוא שהתחיל את מחסום הקריאה - ש"סיפורה של אגנס" היה הספר הראשון שלא קראתי עד הסוף. שמאז נהייתה לי בעיה כללית עם סופים.

והנה עברה לה חצי שנה, ואני עובדת על זה. באמת.

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

שאלה פתוחה; האמפתיה של אפלטון

השבוע קראתי משהו שונה בתכלית. ואני חייבת להודות שלא היה נורא כמו שחשבתי. עם זאת, מדובר בטקסטים שאין לי את היומרה לכתוב עליהם כל דבר שיכול להתפרש כביקורת או חוות דעת, במיוחד כי מדובר בקאנונים המתורגמים בשפה כה ארכאית שאני אפילו לא בטוחה שהבנתי אותם. עוד שלושה שבועות נגלה, כאשר העבודה אשר כתבתי עליהם תוחזר אליי עם ציון. מה שכן, חוויית הקריאה הזו, השונה, העלתה במוחי כמה שאלות, ואולי תובנות, בנוגע לקריאה בכללותה.

אז מה קראתי? ובכן, התחלתי מנאום פריקלס, מתוך "תולדות מלחמת פילופוניס" של תוקידידיס, והמשכתי אל הפוליטאה של אפלטון (כרך ב' של כל כתבי אפלטון בהוצאת שוקן). למה עשיתי את זה לעצמי? למען כתיבת עבודה בפילוסופיה מדינית, או כמו שקוראים לזה באוניברסיטה: "מבוא למחשבה פוליטית". בגדול מדובר בקורס חובה לשנה א' בתואר במדעי המדינה, אני לא לומדת מדעי המדינה, ונמצאת בסמסטר האחרון לתואר הראשון שלי, אבל החלטתי להרשם לקורס מתוך הנחה (מוצדקת, עד כה) שיהיה מעניין.

מדובר בקריאה לא פשוטה בעליל, אבל, עד כמה שזה נשמע פלצני, היא שווה את זה. ולו על מנת להזכיר לי מהי קריאה אמיתית, אקטיבית. מישהו אמר פעם שקריאה היא תמיד אקט של אמפתיה. אני שמעתי את זה מפיו של ג'ון גרין (אשר את ספריו טרם קראתי) בסרטון יו-טיוב בערוץ בו הוא משתתף, ובכנות אינני יודעת האם הוא מצטט מישהו אחר או לא. בכל אופן המשפט הזה נחרט בי. הוא כל כך נכון, הוא מסביר כל כך הרבה.
"כי שבחים הנאמרים על אחרים אין הדעת סובלתם אלא במידה שכל אחד מדמה בנפשו, שגם הוא יש ספיקה בידו לעשות משהו מהדברים ששמע." תוקידידיס, תולדות מלחמת פילונופיס, ספר שני.
 יש פה עניין של הזדהות עם "האחר" - עם זה שאינו אתה. שחי בתקופה אחרת. בתרבות אחרת. בעולם אחר. ודרך ההזדהות הזו, דרך ההליכה בנעליו של אותו אחר דרך תיווכה של המילה הכתובה, אנחנו לא רק מגדירים מחדש את גבולותינו שלנו ואת זהותנו שלנו, אלא גם מתקרבים אל אותו אחר. כאשר הקריאה היא אקטיבית, כאשר אנו מנסים להבין את המוטיבציות של הדמויות, אנו למדים כיצד להזדהות - כיצד להיות אמפתיים. לכן, בעיני, חשוב לקרוא.

מתוך הנסיונות שלי לבאר את רעיונותיו של אפלטון, או להבין את הלך הרוח של האתונאים כפי שפריקלס מתאר אותם בנאומו, גיליתי כי מה שאני למעשה עושה הוא הזדהות אקטיבית עם אותם אתונאים, עם אפלטון בדמותו של סוקרטס. אני ביקשתי להבין אותם. כפי ששבוע שעבר ביקשתי להבין את הדמויות השונות שנכנסו לחיי דרך "הגולם והג'יני", או לפני כן בכל רומן שאי פעם קראתי. ואפילו בספרי עיון. הרי בכל טקסט יש נרטיב, שנקבע על ידי מחברו, ואליו אנחנו מתחברים, או לא.

אני לא מאמינה בלאנוס את עצמי לקרוא ספר שאינו "זורם" לי. שלא מושך אותי או מסקרן אותי, שפשוט לא בא לי לחזור אליו אחרי כמה פרקים. וכן, כנראה שלולא הייתי מחויבת לקרוא את נאומו של פריקלס לא הייתי מגיעה אל הציטוט למעלה, בו התאהבתי. אז אולי יש ערך בספר שאינו "זורם"? אולי המאבק הוא זה שמוביל לתובנות אמיתיות ולקריאה מעמיקה יותר? אין לי מושג. אבל אני חושבת על זה.

אני נזכרת שלפני כמה חודשים הגיע לרשותי ספרו של יגאל סרנה "2023". לא צלחתי יותר מעשרים עמודים. סבלתי. רציתי להקיא מהכתיבה הטרחנית ומדמות המספר המוגזמת. הרגשתי שהמספר חשוב יותר מהדמויות והעלילה, כאילו כל אלה אינם אלא תירוץ שנועד לאפשר למחבר לשטוח את יכולות הכתיבה שלו במשלב לשוני גבוה וארכאי בצורה מוגזמת. גם כשהדמויות דיברו שמעתי את המחבר. הוא עצבן אותי. וכל זה בעשרים העמודים הראשונים. הייתי במילואים וזה היה הספר היחידי שהבאתי עמי. הרגשתי שמרפי קשר נגדי. זנחתי את הספר והעברתי אותו הלאה. בדיעבד גיליתי כי הידיד אליו העברתי את הספר זנח אותו אף הוא. לא אתפלא אם העותק הזה עומד לו ברגעים אלה ממש על מדפיה של חנות לספרים יד שנייה, או באחד הארגזים במחסנה.
היום אני תוהה, אולי היתה זו טעות? אולי לא ניסיתי מספיק להבין? אולי, רק אולי, יש איזו פנינה מדהימה בין עמודיו של "2023" ואני בחיים לא אגלה זאת. בכל זאת, הביקורות מהללות. ויש קסם בשפה ארכאית, בגלל זה אני חובבת תרגומים ישנים, בגלל זה הציטוט של פריקלס נהדר ביני, אבל בספר עכשווי זה מעורר בי סלידה.

יש ספרים ששווה לעבוד עבורם, את זה אני יודעת. אבל האם זה נכון עבור כל ספר? עבור כל קאנון? עבור כל ספר או סופר מוערך? האם זניחת ספר מהווה זניחת הנסיון לאמפתיה? כל ספר? נראה לי שהרגע השוויתי את "2023" לפוליטאה. איזו מחמאה!

אני משאירה את הדיון פתוח. כי באמת שאין לי פתרון לסוגיה, או בעצם לסוגיות שהציגו עצמן בפניי השבוע. הפוסט הזה פתוח על המחשב שלי מיום שבת - היום כבר שלישי.
אז את הסוף אני משאירה לכם.


ספר שנזנח; קרדיט לתמונה


יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

הגולם והג'יני/ הלן וקר

"מקום מרגוע בין הנחשק למעשי"

את "הגולם והג'יני" רכשתי עוד כשעבדתי בצומת ספרים, בעקבות המלצתה החמה של אפרת. אפרת היתה אחת הלקוחות האהובות עליי, והקשר בינינו התבסס בעיקרו על המלצות הדדיות. אמנם הטעם שלנו בספרים אינו חופף באופן מושלם, אך זהו פער שהצלחנו לגשר עליו, ובסופו של יום ההמלצות השונות תמיד הוכיחו את עצמן. דרך המלצתה גם הגעתי ל-"ראשית" של ברנרד בקט, והוא עדיין אחד הספרים האהובים עליי. כשאפרת ממליצה על ספר, אני קוראת אותו.

מאז נח לו "הגולם והג'יני" בספרייה הביתית שלי. וחיכה. ממש כמו המנורה של הג'יני מאלאדין ומסיפורי אלף לילה ולילה, כמו קנקן הנחושת שמביא את הג'יני בסיפורינו מהמדבר האינסופי אל ניו יורק של 1899. נח על המדף וחיכה שמישהו יפתח אותו, יקרא בו, ייתן דרור למילים, למשפטים, לחיים ולעולם שהוא אוצר בתוכו. שבועיים וקצת לקח לי לקרוא אותו, מסופ"ש לסופ"ש, בין שיעור לשיעור, ברגעים השקטים המעטים בעבודה, באוטובוס למס הכנסה ועל ספסלים בודדים ברחבי העיר. הוא בא איתי לכל מקום, ורק חיכיתי לרגע בו אוכל לקרוא עוד קצת ממנו, לראות כיצד הפאזל המפורק מנסה לאחות את עצמו, וכיצד הדמויות האהובות מסתדרות בינתיים. דאגתי להן. נוצר בינינו קשר.

סלפי ספרותי
בגדול, "הגולם והגי'ני" מגולל את סיפורם של, באופן מפתיע, גולם וג'יני אשר מוצאים את עצמם, כל אחד לבדו, בניו יורק של 1899. הגולם היא אישה, עשוייה מאדמה, ודומה להפליא לאישה בשר ודם. הגי'ני הוא יצור ארעי, להבה בוערת, אשר כלוא בגוף אדם. היא אדמה והוא אש, היא זהירה, ומחפשת מרות מטבעה, הוא רוצה לנדוד, לבעור, חי על גחמות ומאווים - ניגוד לכאורה לאופייה השקט והמחושב של הגולם. אך הם חולקים גורל, והמפגש ביניהם מהווה נקודת תפנית בנרטיב היסטורי של אלפי שנים. טיזר ננהדר לא?
"שינוי הצורה הוא שהקסים אותו: משהו חסר תועלת שנהפך לחפץ שימושי"
אבל הספר הוא הרבה יותר מזה. לוקח זמן על שהגולם והג'יני נפגשים, והם גם אינם הדמויות היחידות בספר. ההתמודדות של כל אחד מהם בנפרד עם העולם החדש אליו הגיחו מעלה סוגיות עמוקות מאוד של זהות, של טבע האדם, אפילו אם אלה מוגדמים על יצורים שאינם אנושיים.
הגולם מוצאת עצמה בשכונת מהגרים יהודית, שכונה יידית שמהווה הכלאה של העולם הישן והחדש, של היהודי בגלותו הכפולה. המפגש הזה עם העולם החדש מביא לתמורות עמוקות מאוד בתרבותם של היהודים המהגרים - ביחסם אל החברתי והדתי - בין מועדוני לילה, לבתי מחסה ולבתי כנסת. בין אכסניות למאפיות. בין הפחד לתקווה. הדמויות המאכלסות את השכונה מגוונות עד מאוד, והתמודדותה של הגולם עמם, הנסיונות שלה להבין את עולמם, לא ררק יוצקים חיים ומשמעות לדמויות אלא גם מעלים ביקורת ותהיות על טבעם. הג'יני מוצא עצמו ב"סוריה הקטנה", שכונת מהגרים מסוריה, ובה הדמויות אשר אהבתי יותר מכל במהלך הסיפור. החום, הקרבה, הרכילות - והאיש המוזר שהגיע משום מקום והתחיל לעבוד אצל הפחח השכונתי השקט, הג'יני. גם תהליך ההסתגלות שלו לא היה קל. בעוד שהגולם שאפה להבין ולהתאים, שאף הג'יני לברוח. וכך בעצם כולם, הגולם והג'יני הם למעשה מהגרים בקרב מהגרים; כל מהגר עם המניעים שלו, הפחדים שלו, והתקוות שלו. אולי גם הגורל.
"שוב חש כסע מתעורר בו: הרי לא בא לאמריקה כדי להצליח, ובכל זאת נראה שאמריקה לא מוכנה להניח לו להכשל"
בין על שאלות הזהות וההגירה, שזורה עלילה מותחת ומערכות יחסים מורכבות להפליא שאני לא רוצה להרוס לכם. ולכן רק אחלוק עמכם את התחושות שעברו בי כאשר הספר איים להגמר.

במאתיים העמודים האחרונים חוויתי חוויה מאין כמותה. הגביע הקדוש של קריאת ספר. לא הצלחתי לקרוא ברצף. כל כמה עמודים הלחץ הכניע אותי ונאלצתי לעשות הפסקה של כמה דקות. סיבוב. סיגריה. להרגיע את עצמי. ולחזור לכורסאת הקריאה. הסיפור החל להפרם, הקונפליקטים הגיעו לשיא ואיימו להתיר את עצמם, וההתרה הזו הפחידה אותי. עד כדי כך הייתי מושקעת בעלילה ובדמויות. הדבר הטריד ושימח אותי במקביל. זו ההוכחה. הגושפנקא לספר טוב באמת, לכתיבה ששואבת אותך ולדמויות שהופכות לחלק מיישותך.
במאה העמודים האחרונים התחושה הפכה למועקה נוראית יותר. לוחצת יותר. בתום כל אפיזודה מצאתי את עצמי טורקת את הספר ונאבקת לאוויר. מעיפה מבטים סביבי, לראות שהקירות עוד עומדים איתנים במקומם, שהכל בסדר, שאפשר להרגע, וצללתי שוב לסיפור. הלחץ בער בי. מה אם הסיפור ייגמר בצורה שונה מזו שרציתי?

ולכן אני ממליצה לכם בחום על "הגולם והג'יני".
אני יכולה להמשיך לחפור על הפיתוח המדהים של הדמויות, ועל העולם הסבוך שיצרה וקר, ועל הסיפורים הקטנים שיוצרים מרקם אנושי עדין ואמין, ועל השילוב החכם של הפולקלור היהודי והמוסלמי, ועל האמירה של הספר בכל הנוגע לרצון חופשי וקיום אנושי - וכל אלה מעניינים ומרתקים, באמת - אבל בסופו של יום, זה פשוט ספר שכיף לקרוא וקל להשאב אליו. ספר שהופך אותך לחלק ממנו ואת עצמו לחלק ממך, ספר שאת מחכה לחזור ולקרוא בו בכל יום ונכנסת לחרדות כאשר הוא מאיים להגיע לסופו.
אלה בין החוויות והתחושות הקסומות ביותר בעולם הקריאה.


**מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים - פרוזה, שנת הוצאה מקור: 2013, שהת הוצאה תרגום: 2013, מספר עמודים: 500, מחיר ברכישה ישירה מן אתר ההוצאה: 68.60 ש"ח.

יום שני, 1 בדצמבר 2014

גלישת ספרים

כפי שסיפרתי לכם, בסוף השבוע הקודם התחלתי בעבודה נוספת. אך ישנו מידע חשוב, ורלוונטי, אשר הסתרתי מכם והוא מהות עבודתי החדשה והשלישית. בעבודה זו חזרתי לעמוד מצדו השני של מתרס הספרים - מן הרוכשת, אליה הפכתי בחצי השנה האחרונה, חזרתי לעמדת המוכרת. ואני חייבת להודות שהתגעגעתי.
התגעגעתי להיות מוקפת בספרים, ויותר מכך, התגעגעתי לדבר עליהם. לדבר על הספרים שהלקוחות אהבו, לקבל מהם המלצות ולענות בהמלצות משלי. לדעת שאותו לקוח או אותה לקוחה יוצאים מהחנות עם שקית שבה עולם חדש עבורם לצלול לתוכו, ולקחת חלק בשידוך הזה בין ספר שהוא עולם לבין הלקוח המתאים לו.
הדבר חסר לי כל כך עד כי בתום אחד השיעורים שלי באוניברסיטה, בו עסקנו במדינה האידאית של אפלטון, ניגשתי אל המתרגל והמלצתי לו על "ראשית" של ברנרד בקט, כי זה שם, וזה התכתב לי בצורה כה נעימה עם השיעור, והוא פשוט חייב לקרוא את זה.

אז נכון, העבודה היא בסופי השבוע, במקום שעניינו המרכזי אינו ספרים, ומרבית הספרים הינם ספרי  עיצוב ואמנות, אבל הם עדיין ספרים ואני עדיין מרוצה. ובשעות שקטות, אחרי שסידרתי את הדוכן וחידשתי מלאי מהמחסן, אחרי שעברתי על הספרים הזרים לי וערכתי היכרות עמם, יש לי זמן לשבת על ספסל עץ בתוך החלל הענק הזה ביפו ולקרוא קצת מהספר שלי. עדיין "הגולם והג'יני", עדיין נהנית מכל רגע.

ובימי ראשון, שהפכו לימי החופש הבלתי מוצהרים שלי, אני יושבת על השזלונג שירשתי מסבא, לצדי שני הכלבים ועליי  החתול, וממשיכה לקרוא.

פינת הקריאה; פינת הליטוף

הצורך הבוער לדבר על ספרים וספרות, פנים מול פנים, שהגיע לשיאו כשזכיתי לעשות זאת עם חברה טובה שהכרתי בימי כעובדת בצומת ספרים. כשיצאתי מדירתה חשבתי על להצטרף לקבוצת קריאה, מקום שייתן לי יותר פידבק מהבלוג הזה ומהפייסבוק, מקום אמיתי, פיסי, כזה שמגיעים אליו באוטובוס. הרשת לא הניבה ממצאים מרשימים מדי, אך הפייסבוק הזכיר לי שלפני אי אלו חודשים הצטרפתי לקבוצה שנקראת "בוק סרפינג ישראל". מהות העניין, למיטב הבנתי דאז, הוא קבוצה של 6-8 זרים מוחלטים, אשר נפגשים בביתו של אחד המשתתפים ומקריאים קטעים תחת נושא מסויים, כאשר הקבוצה עצמה מסדירה את העניין על מנת לוודא שמדובר בזרים. חייבת להודות שלא לגמרי ירדתי לסוף דעתם בהקשר הזה, ובכלל כל העניין הזה נראה לי קצת מוזר, אבל החלטתי לנסות.

וכך קרה, שאתמול בשעה שמונה בערב, הגעתי לדירה תל אביבית שאיני מכירה, ובה פגשתי שבעה אנשים חדשים, והקראתי קטע מהספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף", וניהלנו דיונים ארוכים, והיה נהדר. לרווחתי היתה מנחה, אשר מנוסה באירועים שכאלה, ואני הצטערתי בכל מאודי שלא הלכתי קודם, שלא ידעתי על קיום הדבר הזה כשהתחלתי ללמוד אנתרופולוגיה, שלא כתבתי על זה אתנוגרפיה. שלא הבאתי איתי פנקס כדי לתעד את, את המסע והדמויות, את הדרך בה הבלבול ואי הנעימות הראשוניים הפכו לשיחה קולחת.

כאמור, היינו שמונה אנשים, כל אחד הקריא  קטע קצר, לא יותר מעמוד, נפגשתו בשמונה בערב ונפרדנו בחצות. ארבע שעות גדושות בהן כל אחד הקריא את הקטע שהביא, ומיד לאחר מכן התחיל דיון. דיון בקטע, בספרות, באמנות, במשפחה, בילדים, בחיות, בתל אביב, בקיבוץ, בעתיד, בקריירה - כל אחד והמטען שלו, כל קטע והעולם שלו. מעין קבוצת תמיכה ביבליותרפית, קוראים אנונימיים. ואז גם הבנתי מדוע הזרות כה חשובה, להיפתח ברמה כזאת, בזמן קצר, ניתן לעשות רק בסביבת זרים. לדבר על טאבו, על תחושות עמוקות וסותרות, להיפתח לחלוטין, ולדעת שלא יהיו לדבר השלכות על סביבת החיים היום יומית. לשפוך הכל ולצאת עם קתרזיס.

המלצתי על ספרים, קיבלתי המלצות, הקראתי, הקשבתי, התפלמסתי.
ממליצה בחום.



משפט הלינץ' מתוך:"אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" מאת דניאיל חארמס

"פטרוב מתיישב על סוס, פונה להמון ונושא נאום על ההשלכות שיהיו, אם במקוום הגן הציבורי יבנו גורד שחקים אמריקאי. ההמון מאזין וככל הנראה מסכים. פטרוב רושם לעצמו דבר-מה בפנקסו. מתוך ההמון יוצא אדם שקומתו בינונית ושואל את פטררוב מה הוא רשם לעצמו בפנקס. פטרוב עונה שזה נוגע רק לו. האדם שקומתו בינונית מתעקש. מילה רודפת מילה, ופורצת קטטה. ההמון תומך באיש שקומתו בינונית, ופטרוב מציל את חייו בכך שהוא מדרבן את סוסו ומסתתר מעבר לפינה.
ההמון נרגש, ומכיוון שאין קורבן אחר, תופס את האיש שקומתו בינונית ותולש את ראשו. הראש התלוש מתגלגל על הכביש ונתקע בבור ניקוז.
ההמון, שהשביע את יצריו, מתפזר.