יום שלישי, 27 בינואר 2015

שבעים שנים לשחרור אושוויץ: שבעה ספרי שואה מומלצים

ב-27 לינואר 1945 שוחרר מחנה ההשדמה אושוויץ על ידי הצבא האדום, מאז עברו בדיוק שבעים שנים.
בעולם, תאריך זה מציין את יום הזכרון לשואת העם היהודי. אצלנו, זהו יום חולף.

בבוקר יום חמישי האחרון חזר הביתה אחי הקטן, שכבר חייל, כדי לבלות חמשו"ש בחיק המשפחה. התזמון שלו, כך התברר בהמשך אותו יום חמישי, לא יכול היה להיות מדויק יותר - שכן עוד באותו אחר הצהריים נתבשרו על לכתה של סבתנו המאמצת מצידה של אמי. זו שהיתה לצידנו לאחר שאימה של אמי עזבה אותנו כשהייתי תינוקת. וביום שישי בבוקר כבר ערכנו את לוויתה, אותה ניצלנו גם כדי לבקר את קבריהם של הוריה של אמי, של סבא שאהבתי וסבתא שאני מכירה מסיפורים. וגם דוד, אחיה הקטן של אמי. אף אותו אינני זוכרת.
אך באותו חמישי בבוקר, כששרונית עוד נשמה על מיטתה בבית החולים תל השומר, נפגשנו אני ואחי בלונדון מיניסטור בתל אביב. הלכנו להצטלם לתמונת פספורט הלכתית; בלי משקפיים. פה סגור. שיער תחוב מאחורי האוזן. שש תמונות, לא חתוכות, "הם אוהבים שאני מביא להם אותן לא מחולקות" אמר המוכר בחנות הצילום, "אין לי מושג למה". צילמתי אצלו עותק של תעודת השחרור שלי. אחי הקטן הביא מבית ההורים את תעודות הלידה שלנו. ואת הדרכונים, אלה עם הנשר.

אחרי שיחת עדכון קצרה עם אמא בבית החולים, נכנסנו לשגרירות הגרמנית. קומה 19. כוורת פלאפונים. תא 19, כמו הקומה, שלא נשכח. קבענו תור מראש. לאשנב. טפסים טפסים טפסים. בגרמנית. עם תרגום קלוקל לאנגלית, בקטן, בסוגריים, ליד כל סעיף.
"שלום, אנחנו צריכים לחדש דרכון"
פקידה מקסימה. 138 יורו; 80 על שלי, 58 על של אחי. מאסטרקארד.

הוא אמור לטוס לניו יורק במרץ, אחי. עד אז יפוג הדרכון הגרמני שלו - וכדי להמנע מלהוציא ויזה הוא החליט לפתוח את החמשו"ש בחידוש הדרכון שמקנה לו כניסה לארה"ב. אבל הוא לא יודע אם יחזור בזמן לאסוף אותו, אם הדואר יתעכב. אז הוריתי ללכת עמו, לחדש גם את שלי, ולאסוף של הדרכונים של שנינו - "אם שניכם הולכים ביחד לאשנב, היא תיתן לך לחתום על משהו ותוכלי לאסוף גם את שלו. אני די בטוחה" - כך הסבירה לנו אמי, והיא צדקה. כמו תמיד. את הגרמניות ירשנו מאבי, לה אין דרכון שכזה. המשפחה שלה "אירופאית כללית", אפילו שסבא אדולף שלה הגיע מתישהו, כנראה מרומניה, לאלכסנדיה והתיישב בה. שם נולד סבי, ז'ק, לבית דובר צרפתית. ז'ק פישלוביץ'. עד סופו חש מצרי ואכל במיה, גידל כנר קטן וצהוב בשם הרצל. הצד השני שלה, סבתי שלא הכרתי, נולדה כיעל מקוב, המשפחה שלה הקימה את רחובות והורי התחתנו במכון וויצמן, בו עבדה. לה יש משפחה באנגליה, אבל ככל הנראה הם היו פעם רוסים.

אצל אבא הכל יותר פשוט. גרמנים, ייקים, עלו לארץ לפני או אחרי המלחמה. לא מדברים על זה. מאזור פרנקפורט. היו שטראוס ועברתו לשביט כשסבא שלמה, גם אותו לא הכרתי, עבד בתעשייה האווירית. אם אני זוכרת נכון. עם סבתא קשה לי לדבר, ואבא לא אוהב שיחות כאלה ותמיד שולח אותי אליה - אבל כל זה לא משנה, כי יש דרכון גרמני, מוצר נשגב בישראל של ימינו.

ההקדמה הזו ארכה הרבה יותר ממה שתכננתי, במיוחד בהתחשב שזהו בלוג ספרותי בהגדרתו, וטרם נגעתי בעניין הספרות.
רציתי רק לתרץ את החיבה הלא ברורה שלי לספרות על מלחמת העולם השנייה, ועל השואה שהתחוללה בה, את החלל שהספרות הזו ממלאת עבורי, לפני שאני מתחילה להמליץ על ספרים לציון 70 שנים לשחרור אושוויץ. כנראה שהאבל נכנס לי לכתיבה, עמכם הסליחה.


אז הרי, שבעה ספרי שואה מומלצים לציון 70 שנה ללא אושוויץ:

אי אפשר לפתוח רשימת מומלצי שואה בלי להתחיל בטרילוגיה הנפלאה והמזעזעת של פרימו לוי, ואי אפשר להתחיל את הטרילוגיה בלי הספר הראשון בה. גם על אושוויץ אני מתקשה לדבר מבלי להזכיר את הספר הזה.
סיפרו לי שפעם לימדו אותו בבתי הספר התיכוניים, אני לא יודעת מדוע הפסיקו. זהו הקאנון של ספרות השואה, של תחילת ההתמודדות - הדור הראשון של ספרות השואה, ועל כן כבודו במקומו מונח והוא פותח רשימה צנועה זו.
הכריכה האחורית:
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 – 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו.
בספר זה, יצירתו הראשונה של המחבר, מתואר ניסיון השנתיים שבהן שהה במחנה המוות אושוויץ. הזהו אדם? הוא הספר הראשון בטרילוגיה.

זה הספר הראשון ברשימה זו אשר מציג צדדים אחרים של השואה, מאחר וזה הכיוון אליו ניסיתי לכוון.
נורברט, אביו של שטפן גדל והתחנך בגרמניה הנאצית, היה חלק מהנוער ההיטלראי (כמו כל בני גילו) וככל הנראה היה מגיע למקום לא רע במפלגה הנאצית לולא נפלה גרמניה. בתחילת שנות ה-60 פותח נורברט העיתונאי בסדרת ראיונות עם ילדיהם של בכירי המפלגה הנאצית, וכעבור 40 שנה, ניגש שטפן לסיים את עבודתו של איו ומראיין מחדש את הילדים שכבר התבגרו - זוהי פיסת היסטוריה אדירה.
אני מודעת לטרנד הנוכחי של האנשת המפלצת הנאצית, קלטות ומכתבים שמעלים מן האוב, אל כאן יש התמודדות מקבילה ושונה מזו שלנו - זה הדור השני הגרמני, אלה שצריכים ליישב את הסתירה בין האב האהוב לבין רוצח ההמונים השקול. וזה מסע לא קל.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
"הספר הזה מציג סיפורי חיים מרתקים, שכל אחד מהם יכול לספק חומר לסרט שלם או לרומן. קורות החיים האלה קרובים אלינו יותר ממה שרבים היו רוצים שיהיו. עם שם משפחה המסגיר אותם, צריכים היו נושאי הסיפורים – להבדיל מרבים אחרים – להחליט באיזו דרך להתמודד עם העבר. באופן מבהיל, כמה מהם הלכו בנתיב שהתוו אבותיהם."
הרי אתה נושא את שמי היא הכותרת שניתנה לסדרת כתבות שפרסם העיתונאי נורברט לברט ב־1960, ובה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים. כעבור ארבעים שנה החליט שטפן לברט, בנו של הכותב, לחזור ולעקוב אחר אותם ילדים, שבינתיים היו לאנשים מבוגרים. התוצאה טורדת מנוחה: רובם אינם מסתכלים באב בעין ביקורתית, וכמה מהם אף מבקשים לטהר את שמו. הספר מציג את קשייהם של אותם צאצאים של האנשים הקרובים ביותר להיטלר, אשר נובעים לרוב משם המשפחה רווי המטען שהם נאלצים לשאת אתם כל חייהם. במפתיע, ואולי אין זה מפתיע - כולם בוחרים לדבוק בשם ולא לשנותו. שטפן לברט מוסיף על סיפורם האישי של כל אחד ואחד מהם גם את סיפורה של החברה הגרמנית בכללותה ומנסה לבדוק כיצד היא ממשיכה להתמודד עם הפשעים הנוראים שנעשו בעבר.

הרבה אנשים טוענים שהם הילד מהתמונה המפורסמת מגטו ורשה, זה עם הידיים והכובע. נו, אתם מכירים אותו. אפילו בשכבה שלי, בהכנה לקראת המסע לפולין, טענו שני תלמידים שונים שהוא אח או בן דוד של סבם. בטוח.
דן פורת מבקש להתחקות אחר אותו ילד, והוא עושה זאת בשפה סיפורית וסוחפת, בניגוד לספרי ההיסטוריה הקשים לביאור ומעקב. הספר מכיל נרטיבים ברורים וחותכים, ככל דרמה או עדות טובה, ומספר סיפור סוחף המבוסס על מחקר רציני.
הכריכה האחורית:
חייל. רובה. ידיים מורמות. רגע שנלכד בעין המצלמה. אך מהו הסיפור שמאחורי התצלום המוכר כל כך, אולי המוכר ביותר, מימי השואה? בספר הילד -- מסע בעקבות תצלום חוקר ההיסטוריון דן פורת את הרגע שהונצח על סרט הצילום וחושף את סיפורי האנשים - יהודים ונאצים - השותפים לו.
הילד מציג את סיפוריהם של שלושה פושעי מלחמה משלושה מעמדות: סמל, קצין זוטר וגנרל, ומגולל גם את קורותיהם של שני יהודים
צעירים - נערה בת־עשרה וילד, שנתקלו בנאצים הללו בעיר ורשה באביב 1943. זה סיפור המשתרע על פני שנים רבות: סיפור על חייהם של גיבוריו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בשנות מלחמת העולם השנייה - ועד ליום מותם. אחד מהנאצים גיבורי הסיפור הצליח לחיות חופשי עוד עשרים ושתיים שנים לאחר המלחמה. גם שני הניצולים היהודים חיו תקופת זמן ארוכה לאחר המלחמה. ניצולה אחת איבדה את בנה במלחמת יום הכיפורים.
זהו ספר המבוסס על מחקר יסודי ממושך, על ראיונות אישיים, על נבירה בארכיונים ועל ביקור באתרים המתוארים. ספר הפורש את היריעה ההיסטורית בסגנון סיפורי, בליווי כשישים תצלומים המאיירים את חייהם של גיבורי הספר. ספר שנחרת בזיכרון.

על דורה ברודר כבר כתבתי לכם. זהו סיפור התמודדות עם זכרה של השואה, עם הקיום כדור שני באירופה. פטריק מודיאנו מתחקה אחר נערה יהודייה שנעדרה במהלך המלחמה, ודרך חקירה זו הוא חושף אינספור מסמכים, שמות וסיפורים. זהו סיפור הנצחה מצד אחר, ומצד שני מבטא גם את הרצון של מודיאנו להבין, להתקרב, להזדהות עם החוויות שעבר אביו המנוכר.
הכריכה האחורית:
בעמודים‭ ‬האחרונים‭ ‬של‭ ‬העיתון, ‬בין‭ ‬ביצועי‭ ‬שוק‭ ‬ההון‭ ‬לסיפור‭ ‬קצר, ‬לכדה‭ ‬את‭ ‬תשומת‭ ‬לבו‭ ‬של‭ ‬פטריק‭ ‬מודיאנו‭ ‬מודעה‭ ‬קטנה‭ ‬שפורסמה‭ ‬לראשונה‭ ‬בדצמבר‭ ‬1941:‭ ‬"מבקשים‭ ‬את‭ ‬עזרת‭ ‬הציבור‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬נערה‭ ‬צעירה,‭ ‬דורָה‭ ‬בּרוּדֶר, ‬בת‭ ‬15‭...‬ כל‭ ‬היודע‭ ‬פרטים‭ ‬יפנה‭ ‬לאדון‭ ‬וגברת‭ ‬ברודר, ‬בולבאר‭ ‬אוֹרְנָאוֹ‭ ‬41,‭ ‬פאריס‭."‬
מודעה‭ ‬פשוטה‭ ‬לכאורה‭ ‬זאת‭ ‬עוררה‭ ‬את‭ ‬סקרנותו‭ ‬של‭ ‬פטריק‭ ‬מודיאנו‭, ‬מגדולי‭ ‬הסופרים‭ ‬הצרפתים‭ ‬וזוכה‭ ‬פרס‭ ‬נובל‭ ‬לשנת‭ ‬2014‭ .‬מי‭ ‬היתה‭ ‬דורה‭ ‬ברודר? ‬מדוע‭ ‬נמלטה‭ ‬מהמנזר‭ ‬הקתולי‭ ‬שבו‭ ‬הסתתרה‭ ‬בעיצומו‭ ‬של‭ ‬הכיבוש‭ ‬הנאצי?‭ ‬ומה‭ ‬דחף‭ ‬הורים‭ ‬יהודים‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬במודעה‭ ‬בעיתון‭ ‬בתקופה‭ ‬אפלה‭ ‬ומסוכנת‭ ‬זאת?
מסע‭ ‬החיפושים‭ ‬של‭ ‬מודיאנו‭ ‬בעקבות‭ ‬דורה‭ ‬ברונר‭ ‬שולח‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬פאריס‭ ‬של‭ ‬1941‭ ‬‮—‬‭ ‬עיר‭ ‬שרודפת‭ ‬את‭ ‬יהודיה, ‬עיר‭ ‬של‭ ‬משתפי‭ ‬פעולה‭ ‬ושל‭ ‬שוֵוי‭ ‬נפש, ‬שמודיאנו‭ - ‬בכתיבתו‭ ‬הפיוטית‭ ‬המינימליסטית‭ ‬‮—‬‭ ‬מוקיע‭ ‬אותם. ‬פאריס‭ ‬זו,‭ ‬שאליה‭ ‬נמלטה‭ ‬נערה‭ ‬בת‭ ‬חמש-עשרה, ‬ושם‭ ‬התחבאה‭ ‬ונלכדה, ‬כבר‭ ‬אינה‭ ‬אותה‭ ‬פאריס‭ ‬בעיניו, ‬וגם‭ ‬קוראי‭ ‬יצירת‭ ‬מופת‭ ‬זאת‭ ‬יראו‭ ‬אותה‭ ‬מעתה‭ ‬בעיניים‭ ‬אחרות‭.‬

סיפורה של מדינה במחתרת / יאן קרסקי
הספר הזה נכתב לפני סוף המלחמה, לפני שחרור אושוויץ, והוא מציג את עדותו של יאן קרסקי על הזוועות אשר התרחשו באירופה באותה תקופה. הספר נכתב כצוהר לבעלות הברית, וקרסקי עצמו השקיע את חייו במאבק בנאצים. הוא היה פעיל במחתרת הפולנית, ולקח על עצמו את השליחות לעמוד לצדם של כל בני ארצו ולהגן עליהם. זהו מסמך מרתק, אשר, בעיני, ראה אור מאוחר מדי כאן בישראל. גם כאן אנו נחשפים לפן פחות מדובר של השואה.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
יאן קרסקי, "האיש שניסה לעצור את השואה", מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ובלדר בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי מספר בסגנון מרתק על חיי היום-יום בפולין המובסת, משימות השליחות הסודיות ברחבי אירופה הכבושה, בריחתו הנועזת משבי הגסטאפו, פגישותיו עם מנהיגי היהודים בגטו ורשה, והתגנבותו למחנה השמדה כדי להיות עד במו עיניו לפתרון הסופי. שיאו של הספר הוא שליחותו של קרסקי לבריטניה ואמריקה, לדווח למנהיגי העולם החופשי בעיצומה של המלחמה על המתרחש בפולין ועל שואת היהודים.סיפורה של מדינה במחתרת התפרסם בארצות-הברית עוד לפני תום המלחמה, ועורר שם הד עצום. בשנים האחרונות ראה אור מחדש באנגלית ובצרפתית.
יאן קרסקי, פולני קתולי, הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומהבודדים שראו לחובה לסייע בכל דרך אפשרית גם לבני ארצם היהודים. על פעילותו ההירואית בתקופת המלחמה קיבל את תואר חסיד אומות העולם, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ואת העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית החירות הנשיאותית.
עדותו של קרסקי, בספר זה ובראיון המפורסם עמו בסרט שואה של קלוד לנצמן, היתה למכרעת בהבנת אחת הסוגיות המטרידות ביותר של המלחמה: תגובתן – או חוסר תגובתן – של בעלות-הברית לשואה.

ספר יפיפה העוסק בנושא עדין שכמעט ולא נכתב עליו, אם בכלל. מעבר לכתיבה הנהדרת, סוכרי חושף פן נוסף בנרטיב השואה המוכר לכולנו - הפן שלא התרחש באירופה. זהו רומן קצרצר ומטלטל אודות קורותיהם של יהודי לוב בשואה, אני זוכרת שהוא צבר תהודה לא קטנה כשיצא לחנויות ואף קטף את פרס ברנר - אם טרם קראתם, הגיע הזמן.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
בנגאזי–ברגן־בלזן הוא הרומן הראשון בעברית – וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממולדתם: עם עוד יהודים לובים הם נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות בברגן־בלזן.
שלושה מסעות משתרגים פה: מסכת הפורענויות שחווים יהודי לוב, על יחסי העבד והאדון הנטווים בינם, צאצאי היבשת השחורה, ובין בני אירופה, שוביהם האיטלקים והגרמנים; מסע החניכה של גיבורת הרומן סילבנה חג'ג', צעירה משכילה, מבריקה ויפת תואר הכופרת בנורמות הפטריארכליות של סביבתה; ומסע צלילי בתוך בליל לשונות, שהעיקרית בהן היא הערבית היהודית הלובית.
הרומן נע במקצבים משתנים בין יבשות וארצות ומציג בלשון ארצית ופיוטית לסירוגין נרטיב אחר מזה המוכר מייצוגי השואה הרווחים. זוהי שואה של יהודים מארצות ערב, שחזותם כהה ושפתם שמית – סימני היכר שהציבו אותם במדרג הגזע של הנאצים כנחותים אף יותר מיהודי אירופה. זוהי שואה של מי שנתפסו כזרים ולעתים כמאיימים גם בעיני היהודים האירופים שהיו שותפים לגורלם – יסוד זר אפילו בתוך אותה פלנטה אחרת.
בנגאזי–ברגן־בלזן, המושתת על עובדות היסטוריות, מחלץ מתהום הנשייה פרק היסטורי נשכח, ומעמיד במרכזו דמות אוניברסלית של אישה היכולה למוראותיה של אנושות אכזרית שרירותית. הוא איננו אפוא בבחינת קינה על אובדן האנושות, אלא שיר הלל לכוחותיו הטמירים של האדם.
ספרות גדולה לא תמצאו כאן, גם לא איזה נרטיב עמוק, נוגה או מזעזע. אפילו לא איזו תמה מיוחדת למדי.
אז מה כן? ספר קריא וזורם. אני מצרפת אותו לרשימה הזו אחרי לבטים רבים, אבל בסופו של יום - אין הרבה "ספרי טיסה" שעוסקים בשואה, וזו הנישה שהוא ממלא ברשימה זו.
כתבו עליו כאן.
הכריכה האחורית:
1945, זלצבורג, אוסטריה. ג´ק וייסמן, קצין יהודי צעיר בצבא ארצות־הברית, מתמנה לאחראי על רכבת משא שעושה את דרכה מהונגריה כשהיא עמוסה ברכושם של כחצי מיליון יהודים, שנשלחו אל מותם בידי הנאצים.
הקשיים שג´ק נתקל בהם כשהוא מנסה להגן על רכושם הגנוב של היהודים מפני ידיים חמדניות מתגברים עוד יותר כשהוא פוגש את אילונה, הונגרייה ג´ינג´ית סוערת שעולמה נחרב, והיא מנסה למצוא את שרידיו ברכבת. ככל שהם מתקרבים זה לזה, מבין ג´ק כי על עומק התהומות שפערה המלחמה בגופה ובנפשה יהיה קשה לגשר.
כמעט שבעים שנה לאחר מכן נותן ג´ק לנטלי, נכדתו היחידה, תליון זהב שכנפי טווס משובצות אבני חן מוטבעות עליו. זו אינה מתנה. ג´ק מניח בידיה של נטלי את התעלומה המכבידה עליו מאז ימיו בזלצבורג, ומבקש ממנה לשחרר אותו מהמסתורין ומהאשמה.
מסעה של נטלי לחשיפת סיפורו של תליון הטווס והנשים יוצאות הדופן שמאחוריו מטיל אותה לליבו של עולם סוחרי האמנות האפל ומפגיש אותה עם אמיתַי, ישראלי לשעבר יוצא סיירת גולני, שעשה את הונו בהשבת רכושם של נספי השואה. בחיפוש חוצה גבולות ויבשות מנסים נטלי ואמיתי לאחות את שברי ההווה שבליבם לא פחות מאת אלה של העבר.

יום שבת, 17 בינואר 2015

סודו של הבעל / ליאן מוריארטי

עקרות בית נואשות, בסידני

בכתיבת הסקירה הזו עומד לפני אתגר כפול; את הספר לא בחרתי לעצמי, ולא ידעתי במה הוא עוסק עד תחילת הקריאה. הוא נשלח אליי עם כריכה סגולה וחלקה מן ההוצאה, ללא כריכה אחורית, כחלק מהשתתפותי בקהילה הקוראות המשפיעות של כנרת זמורה ביתן, ויצא לאור רק בפברואר הקרוב. מעבר לכך, אני לא יכולה להגיד שהתאהבתי. לא בעלילה, לא בדמויות, לא בכתיבה, פשוט לא. עד כמה שניסיתי, הספר פשוט לא נגע בי. עד כמה שרציתי להזדהות עם הדמויות, הכל הרגיש לי שטוח ומתאמץ מדי.

הייתי מעדיפה לאהוב אותו. כששולחים לי ספר כדי לכתוב עליו, ואני נאלצת לכתוב עליו דברים לא טובים, יש בזה משהו שמרגיש לי כפוי טובה. כמו לקבל מתנה ולהתלונן על טיבה מול החבר או המכר שהשקיע ובחר אותה. וגם בלי קשר, באופן כללי אני מרגישה פחות בנוח לכתוב חוות דעת שליליות. "אם אין לך משהו נחמד להגיד, מוטב שתבלמי פיך". אבל אם ברצוני להמשיך ולכתוב על ספרים, זה אתגר שעליי להתמודד עמו.

בשבוע שעבר חשפו בפנינו את עטיפת הספר העתידית, שכן טרם יצא לחנויות. על העטיפה מתנוססות המילים: "אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב כתב ידו של בעלך, לפתוח רק במקרה של מותי, האם היית פותחת?"


המעטפה הזו אמורה לשחק את תפקידה של תיבת פנדורה, או צנצנת פנדורה. מכל מקום, כדי שלא חלילה נפספס את הרפרנס, מעבר לטקסט שעל העטיפה, פותח את הספר ציטוטו של אלכסנדר פופ, "לטעות זה אנושי; לסלוח - אלוהי". עדיין פספסתם? תמונת הפתיחה, זו שמנותקת מעלילת הסיפור, מספרת בקצרה את הסיפור המוכר של פנדורה. רק שכאן פנדורה מסכנה, אף אחד לא אמר לה שאסור לפתוח את התיבה, שהיא בעצם צנצנת. אכן טרגי. פנדורה גם סוגרת את הספר, רק למקרה ששכחתם אותה ב-400 העמודים שחלפו מאז הופעתה הראשונה:
"איש מאיתנו אינו יודע מה הם הנתיבים האפשריים שיכלנו לבחור בהם, ושאולי היה עלינו לבחור בהם. אולי זה רק לטובה. יש סודות שאמורים להישאר כאלה לנצח. תשאלו את פנדורה."
התלבטתי אם לשים את הציטוט הזה, הרי הוא המשפט האחרון בספר! ואני משתדלת להמנע מספויילרים! אבל אז קראתי אותו שוב - והאמת, כל כך הרבה ספרים כבר נכתבו סביב הרעיון הזה בלי להגיד אותו בקול רם ובצורה מפורשת. גם סרטים הוליוודיים צולמו סביבו. והעלילה תמיד שונה. אז כמה זה כבר יכול להרוס? בעיני, זה בנאלי להחריד. במיוחד כשדוחפים לי את פנדורה לגרון. ואת המעטפה.

מהרגע הראשון אנחנו יודעים שססילה, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, תפתח את המעטפה שהחביא ג'ון פול, בעלה, תחובה בין מסמכים בקופסאת נעליים. ברור שהיא תפתח אותה! כולנו מכירים את הביטוי על האקדח שמופיע במערכה הראשונה, והמעטפה הזו - היא מופיעה עוד לפני הסיפור! אז כמובן שמוחנו לא מוטרד בכך, אלא בשאלה המהותית יותר של מה כתוב בה. את זה נגלה יחסית מאוחר בעלילה, ולדעתי, מעבר להיותה גימיק נחמד, המעטפה אינה זו שמניעה את העלילה מרגע שססיליה מגלה אותה ועד רגע פתיחתה. כמובן שהיא חיונית לעלילה, בעיקר מרגע שאנו מגלים מה כתוב בה, אבל היא סוגרת קצוות - לא פותחת אותם.

ועל כן, נעזוב אותה ונדבר על הדמויות.
העלילה נוסבת סביב שלוש נשים; ססיליה, זו שמוצאת את המעטפה המקוללת ההיא. עקרת בית למופת, רעיה למופת, ואם למופת לשלוש בנות. סוכנת מכירות של טאפאוור. פעילה בקהילה. קתולית. צפיתם פעם בסדרה "עקרות בית נואשות"? אז ברי. הג'ינג'ית. רק בלונדינית ואוסטרלית.
הבאה בתור מגיעה טס. במקור היא מסידני, אך מתגוררת במלבורן עם בעלה, בנה, ובת דודתה שבעבר היתה שמנה ועתה השילה עשרות קילוגרמים ממשקלה ונראית נהדר. בעלה ובת דודתה מתאהבים, מתוודים בפניה, וטס לוקחת את בנה ומגיעה לחיות עם אמה בסדיני, בשכונה של ססיליה. היא רושמת אותו לבית הספר הקתולי בו למדה בצעירותה, ובו לומדות בנותיה של ססיליה.
אחרונה חביבה מגיעה רייצ'ל, אשה מבוגרת אשר מתמודדת עם אבל עמוק סביב רצח בתה שהתרחש 28 שנים לפני העלילה, כשהבת היתה בת 17. הרצח מעולם לא פוענח, הרוצח מעולם לא נתפס, ורייצ'ל מרגישה בודדה בעולם לאחר שבעלה נפטר ובנה התחתן עם אישה שאינה מחבבת. האדם היחיד שגורם לה להרגיש בחיים הוא נכדה הקטן, ג'ייקוב, אך בנה ואשתו מודיעים כי הם עוזבים את סידני לניו יורק, ושוב, היא תהיה לבד. ריצ'ייל, אגב, היא המזכירה באותו בית ספר קתולי.

זה הקשר השטחי ביותר בין הדמויות, בית הספר הקתולי של סנט אנג'לה בסידני. אך אל דאגה, כמו בכל מלודרמה טובה, העלילה נפרמת לגלות קשרים עמוקים הרבה יותר. כאשר אנו פוגשים בהן לראשונה, שוב כדי לרמוז לנו בצורה לא מאוד עדינה על העתיד לבוא, כל שלושת הנשים צופות או שומעות את המשפט "אין תוצאות בלי מאמץ!" שנצעק בתכנית הטלוויזיה "היורד בגדול", או בתרגום מילולי מאנגלית - "המפסיד הגדול ביותר" (The Biggest Loser). הבנתם את הרמז? הא? הבנתם?
זו התחושה לאורך הספר. כאילו הוא צועק עליך לשים לב. מתאמץ ליצור מוטיבים. בין אם מדובר בסדרת הטלוויזיה הזו, באובססיה של אחת מבנותיה של ססילה לחומת ברלין ונפילתה, או הבולט ביותר - חג הפסחא.

העלילה מתרחשת בשבוע שלפני חג הפסחא, מיום שני שלפני החג ועד יום ראשון של חג הפסחא. בקצרה, חג הפסחא מציין את צליבתו של ישו ותחייתו מחדש. בארבעים הימים שלפני החג, מקובל בקרב הקתולים לבצע תענית, הרוב יוותרו על מותרות כאלה ואחרות, בעוד האדוקים ביותר יוותרו על כל הנאות החיים ויתקיימו על דיאטה של לחם ומים בלבד. "יום שישי הטוב", שישי שלפני החג, הוא יום הצליבה (פיסת טריוויה: סמואל בקט נולד ביום זה, בשנת 1906) - במקרה הוא גם היום בו כל הסיפור מתפוצץ, בו חל שבר בחיי הדמויות, שיא העלילה ותחילת ההתרה. ביום ראשון קם ישו לתחייה, והסיפור שלנו נגמר.
נו? הבנתם? לטעות זה אנושי! לסלוח אלוהי! אין תוצאות בלי מאמץ! פנדורה! פסחא! המפסיד הגדול! חומת ברלין! הבנתם?!

הספר הזה צעק עליי.

אם נניח את כל המוטיבים הצעקניים בצד, נגלה שעומדת לפנינו מלודרמה אמנם שטוחה, אך קריאה להפליא. את ארבע-מאות ושלושה עשר העמודים שלה קראתי ביום אחד. לא היתה לי סיבה לעצור, לא היו משפטים שקראתי פעמיים, שהעתקתי לי למחברת. הוא פשוט חלף על פניי. ועל כן - לטיסה הבאה שלכם, או בתור מתנה למישהו שאתם לא מכירים את טעמו הספרותי - הייתי ממליצה עליו בחום.
אז כשאמי התקשרה לשאול אם יש לי ספר להביא לה לטיסה ארוכה, המלצתי עליו בלי לחשוב פעמיים, והוא מחכה לה.

יש לו ערך בידורי שלא ניתן לערעור, ונדמה כי ישנן נשים מקבוצת הקוראות המשפיעות של כנרת זמורה ביתן (הרי יש שם עוד 49 נשים פרט אלי!) אשר נהנו ממנו וממליצות עליו. בעיני, אם הספר היה מקבל את עצמו כמלודרמה, ולא צועק עליי עם כל התמות המפוספסות הללו, הייתי נהנית הרבה יותר מלשרוף איתו את הזמן. למען האיזון, אם תלחצו כאן תגיעו לשבע ביקורות חיוביות עליו, אשר פרסמו נשים אחרות מקהילת המשפיעות באתר נוריתה, ורובן חיוביות.

אגב, בתור סרט, הוא היה יכול להיות נהדר.

**מאנגלית: תמרה אבנר, כנרת זמורה ביתן, שנת הוצאה מקור: 2013, שנת הוצאה תרגום: 2015, מספר עמודים: 413, מחיר: 69 ש"ח

יום ראשון, 11 בינואר 2015

לפרגן, לפרגן, לפרגן

קורא בספרים קורא לך

כבר מתחילת השנה, כמעט שבועיים, שאני חושבת איך לנסח את הפוסט הזה. בסוף החלטתי ללכת על שלשול מילולי עם נגיעות נוסטלגיה. נראה איך זה יצא.

בסוף אפריל האחרון סלפי ספרותי כבר היה בטאמבלר (שנזנח מאז) והתחיל להתקדם לעבר הפייסבוק. אני הייתי מוכרת בצומת ספרים. לא ידעתי איך לפתוח עמוד בפייסבוק. לא ידעתי איך עובדים ברשת החברתית. לא ידעתי שאני יכולה לכתוב. רציתי לחלוק את הספרים שאני אוהבת עם יותר מלקוחות החנות הסקפטיים ומחוץ לרשת שהבעלות הצולבת עליה התחילה להרים את ראשה מאז פברואר - כשהתחילו לאכוף את חוק הספרים. רציתי מקום נקי. מקום כיפי, בגובה בעיניים ובלי לקפוץ מעל לפופיק, וכך נולד לו הסלפי הספרותי.

מרגע שהוא נולד, לא לגמרי ידעתי מה לעשות איתו. ואז נכנס לחיי האדם אשר אחראי באופן ישיר לעצם קיום הבלוג הזה - ירין, הקורא בספרים. הוא עזר לי עם סלפי ספרותי, עזרה שקשה לי לתאר במילים, והציע לי לכתוב בבלוג. אני לא נוטה לפרסם שיחות, אבל בכל זאת אספר לכם מה קרה שם.

ירין הציע שאכתוב משהו וציין ש"אין בזה כסף, אבל מקבלים ספרים" ואני הגבתי שאין לי שום נסיון בכתיבה. שכנראה שאהיה נוראית. הוא עודד אותי לבחור ספר שאני אוהבת ופשוט לכתוב למה. כל ספר. כתבתי על מוסקבה פטושקי. אני זוכרת את הלחץ המחניק כששלחתי את קובץ הוורד במייל אל ירין, את ההקלה כשהוא היה מרוצה. התמכרתי. בסוף השבוע העוקב קראתי את "ראשית" של ברנרד בקט ובלי בכלל לשים לב כתבתי עליו. במבוכה שאלתי את ירין אם זה יהיה חצוף מצדי לשלוח לו סקירה על עוד ספר, הוא צחק עליי ושלחתי אליו קובץ וורד נוסף. באותו יום הוא פרסם אותו בבלוג, וכשהוצאת מטר שיתפה את הביקורת בעמוד הפייסבוק שלה נמלאתי גאווה שלא הכרתי כמותה.

מאז ועד היום, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, ירין הוא הפטרון שלי. 
בזכותו אני כותבת, בזכותו פתחתי את הבלוג הזה, בזכותו שולחים לי עכשיו ספרים - בזכותו נוסף נדבך לחיי, אשר הותיר לי לעזוב את הרשת ולהמשיך להפיץ את הקריאה ברשת.

עד היום אני מתייחסת אליו כעורך לעת צורך, ונעזרת בו בכל שלב ושלב. כשסיימתי לכתוב על תרגומי הכותרים, קראתי את שכתבתי ונמלאתי לחץ. מה אם זה יומרני מדי? מה אם הכל נובע מבורות ואין מקום לפרסם דבר כזה? בלי בכלל להתבלבל, שלחתי את הטיוטא לירין. בסוף החלטנו לפרסם את הפוסט אצלו, בקורא בספרים, שתמיד יהיה הבית הראשון שלי. כשאני מסיימת לכתוב סקירה על ספר, הדבר הראשון שאני עושה הוא לתייג את ירין בפייסבוק. והוא בתגובה מתייג את כל האנשים הרלוונטים מעולם הספרות - כי אני לא מכירה אותם. התנצלתי בפניו על זה, הוא שוב צחק עליי.

כזה הוא ירין, הוא מחפש לעזור למען העזרה. הוא מפרגן. הוא מקדם. הוא מדריך.
וכל זה בלי לבקש תמורה.

היום, אחרי שנתיים בהן הבלוג פועל - בהן ירין משקיע את עצמו לקידום ופיתוח עולם הספרות ברשת, עוזר לפישרים קטנים כמוני ונותן במה לכל כך הרבה דברים, קורא בספרים עומד בסכנת סגירה. רמת ההשקעה של ירין גוזלת זמן רב, והוא לא יוכל להמשיך ולתחזק את הבלוג מבלי עזרה כלכלית.
כי אין בזה כסף, אבל מקבלים ספרים.

כבר כתבתי שירין הוא הפטרון שלי, ועכשיו יש לי את ההזדמנות להחזיר לו את הטובה.

אני בטוחה שאתם קוראים אצלו, ואם לא אז ממליצה לכם בחום להתחיל - ולהיות פטרונים, כי מגיע לו, כי חשוב שהוא ימשיך בעבודת הקודש שלו. 
כי הוא הרוויח את זה בזכות, ולא בחסד.

בוריס, החתולה שמאחורי האיש; תקשיבו לה, היא יודעת על מה היא מדברת

יום חמישי, 8 בינואר 2015

צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס

בעקבות ארנסט פיטו והתעודות הריקות

הרבה דברים (טובים) כבר נכתבו על הספרים של הוצאת זיקית, אבל את זה אני סמוכה שעוד לא יצא לכם לקרוא אודותם: הם נכנסים בצורה מושלמת לכיסי המכנסיים במדי ב'. בכל היקר לי! 
אז כפי שיכלתם לנחש, את "צוואתו של מוקיון" קראתי השבוע בזמן מילואים.

ועל כך שתי הערות: לולא הייתי במילואים וודאי הייתי מסיימת אותו באחר צהריים אחד, אך מכיוון שהייתי במילואים נמתח לו המוקיון על פני מספר ימים. יאמר לזכותו שהוא מושלם למקרים כאלה. מאחר והוא מורכב מאפיזודות קצרות יחסית, נוח לקרוא אותו בהמשכים - שני עמודים פה, שלושה שם, ועוד עשרה בערב. ברגעים מתים בחמ"ל, בתור הכניסה לבסיס, בהפסקת סיגריה, באוטובוס הביתה.

ואז הוא נגמר. פתאום כך. בעמוד 108. לפני שהייתי מוכנה להפרד. מבלי שזכיתי לתשובות. אני לא מבינה. איך הוא נגמר?! רק רגע. חזרתי אחורה, כאילו אם אעביר את העמוד שוב יתגלו בפני מילים שלא כתובות, המשך במקום סוף. אך זה לא קרה. זהו. נגמר.
שתי אפשרויות עמדו בפני: האחת, לקרוא אותו שוב. באותו רגע, מההתחלה ועד הסוף - ברצף, כדי להבין למה הוא החליט להסתיים לו. אולי אם לא אקרא אותו בצורה כל כך קטועה הכל יהיה הגיוני? האפשרות השנייה הייתה להמשיך הלאה ולקרוא את אחרית הדבר - אולי שם תמצא התשובה?

מתוך ההיסטריה בה הייתי שרויה פספסתי לגמרי את עמוד 109:
הסיפור צוואתו של מוקיון התפרסם בכתב העת לה פרודי בין 30 באוקטובר ל-12 בדצמבר 1869. בגיליון 12 בדצמבר הופיעה ההודעה הבאה: "עקב מצב בריאותו של מר ז'ול ואלס אנו נאלצים לקטוע את צוואתו של מוקיון לשבוע הנוכחי." לה פרודי נסגר בינואר 1870, והמשך לצוואתו של מוקיון לא התפרסם מעולם.
ידעתי! ידעתי שהוא לא היה צריך להגמר! לרגע, הניצחון הקטן הזה ניחם אותי, ואז שוב נפלו פניי - אין סוף. כמה עצוב! סיפור בלי סוף. לעולם לא נדע איך הפך פיטו למוקיון. מה קרה לו בדרך. חבל. חבל לי עליו. 

אבל עזבו לרגע את כל זה, במקום לעסוק בחסר, הבה נעסוק בנמצא!

"צוואתו של מוקיון" מגולל את סיפור חייו של ארנסט פיטו, בדיעבד, לאחר מותו. הסיפור נפתח במסגרת שלא תסגר לעולם, כאשר דובר כלשהו, שומע על התאבדותו של המוקיון. הוא מוצא בדירתו צוואה קצרה וקטעי יומן, קטעי יומן אלה מהווים את הסיפור אותו מספר לנו פיטו בכבודו ובעצמו.

ילדותו של פיטו היתה קשה, באחרית הדבר (מאת משה סקאל) מדברים על כך שואלס שוחט את הפרה הקדושה של הילדות כתקופה היפה ביותר בחיים. אומרים שהוא מושפע על ידי קופרפילד של דיקנס. אבל איפה שדיקנס קודר, ואלס אירוני, ציני ומצחיק. לא לשווא פורסם הסיפור בכתב עת פארודי. 
בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי.אני חוזר הביתה. אני נותן לאבא את המגבעת ואת המקטורן השחור ולאמא את הישבן. היא עטה עליו מיד. בערב, מדמואזל בלנדרו נאלצת לחבוש אותו.
יש הרבה מה להגיד על ילדותו של פיטו, אך אני אהיה אנוכית ואדבר על לימודיו, כי זו דילמה שאני חווה על בשרי, כי כאן אני מזדהה יותר מכל; פיטו מצטיין, הוריו משקיעים בחינוכו הפורמאלי. הוא נדחף אל האקדמיה. הוא רוצה להיות סנדלר, נראה שבנו של הסנדלר נהנה מחייו, שלא מלקים אותו. אך הוריו ומוריו חוזרים על המנטרה שכולנו מכירים: אם תצליח בלימודים, תצליח בחיים. ומנטרה זו דובקת בארנסט פיטו הצעיר.
עם ידיעות נרחבות כמו שלי, אין זה מן הנמנע שאגיע למעמד גבוה בחיים.
ואז, הבועה מתפוצצת. 
מתחוור לי שבכל הספרים שאילצו אותי לקרוא, לדקלם, לתרגם, מעולם לא עלתה השאלה איך משלמים את דמי השכירות או פורעים את החשבון אצל האופה. לא לימדו אותי מהו מחירה של החמאה או כמה עולה נתח בשר פשוט לצלי. האם מישהו הדריך אותי כיצד להרוויח את הכסף שישלם על חדר שכור, מרכבה, סיר בישול? 
הו כמה שאני מכירה את התחושה! כמה שזה נכון, וכמה עצוב שזו האמת האבסולוטית בה אנו חיים. בה הלימודים מנותקים מהחיים. שזה מה שהחזיק מהמאה התשע-עשרה ועד ימינו. מסיימים תיכון כדי לעשות תואר, ומסיימים תואר כדי להרוויח מינימום. או להמשיך לתואר שני.
אני לא סיימתי את התיכון. לא רציתי להקיא חומר. זה הרגיש לי מיותר, וממרומי גיל 17 החלטתי שיש דברים חשובים יותר. אחרי הצבא השלמתי את ארבע הבגרויות שהיו חסרות לי וקיבלתי את תעודת הבגרות - מסמך ריק מתוכן אמיתי שמעיד על יכולתי לשנן פרטים לא חשובים ומקנה לי את הזכות ללמוד באוניברסיטה. התואר אמנם לימד אותי לחשוב בצורה אחרת, להתבטא בצורה אחרת, אבל איך מתרגמים את כל זה לשוק העבודה? אני לא יודעת. והפתרון הקל הוא לחסוך לתואר שני.
עשר שנים שיקרו לי, ועכשיו אין לי מושג כיצד ארוויח את לחמי.
אני לא יודעת איך לבסוף הרוויח פיטו את לחמו. אני רק יודעת שהחליט שמבין האפשרויות הפתוחות בפניו - ככל הנראה בחר להיות משורר. זו הפרה הקדושה שואלס שוחט עבורי. החינוך, ההשכלה הגבוהה שמועלה על נס - ולשם מה?
אבא שלו טוחן מנורמנדי. גם שמבואי רוצה להיות טוחן, והוא טוען שבשביל להפעיל את גלגל הטחנה שלו ולשים שק חיטה על האחוריים של החמור, אין לו שום צורך לדעת מה עשו היוונים והרומאים. "אבל נערי האומלל," אמר המורה פדרלו, "אתם לא תדע שום דבר!""בחיי, המורה, אני בכלל לא סקרן!"
כמה אנשים לא סקרנים לומדים איתי! כמה קורסים לקחתי שלא היה לי עניין וחצי עניין בהם! כי קורס חובה באוניברסיטה, כי בבגרות בספרות צריך לשנן את הפרשנות של משרד החינוך ואין מקום לדבר על מה שהסיפור אמר לי כשקראתי אותו. זה עדיין ציון הבגרות הנמוך ביותר שלי, פשוט כי קראתי את "התפסן" אחרת (ייתכן שמאוד לא אהבתי אותו ושהרגשתי שזה מאוד צבוע להכריח אותי לקרוא משהו ואז עוד להכריח אותי להגיד שמדובר בייצוג טוב של מה שאני מרגישה כנערה מתבגרת אף כי הוא היה רחוק שנות אור ממני).

ואולי זה בכלל עצוב שלא ניתן להתפרנס מידע; שאמנם נהניתי מלימודי האקדמאים אך בעולם קפיטליסטי הם אינם מקנים לי שום יתרון בשוק העבודה, פרט אולי מכך שהם מאפשרים לי לגשת לתואר שני בו אוכל לרכוש מקצוע ולא רק ידע. אולי עצם התואר ירים יום אחד תקרת זכוכית בה טרם פגעתי. אני לא יודעת, אבל מברכת על הדיון ומבכה על כך שהוא נשאר רלוונטי כל כך הרבה שנים.
האם האופק בטחנות הקמח צר מזה שבבתי הספר? גאוותכם נפגעת? אבל אתם הורגים את האושר שלי!
המחבר המאוייר

מאחר והסוף חסר, ארצה לחזור ולהתעכב על ההתחלה. שני העמודים בהם הדובר זר, הצוואה הקצרה - אלה הם הרמזים היחידים שיש לנו לעתידו של פיטו - למה שנהייה ממנו. לבחירות שעשה, בין האקדמיה לעבודת הידיים, בין המשפחה לעצמו. לסיבות בגינן שם קץ לחייו.

את כל רכושו הוריש לבנות אחייניתה של אותה מדמואזל בלנדרו, זו אשר חבשה את ישבנו לאחר המלקות שספג מהוריו. אז שמר לה חסד. זה חשוב. הוא מתייחס גם לדודו, אך לא מצאתי אזכורים נוספים שלו לאורך הספר.

וכך מספר עליו הדובר הזר:
קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז - גאווה בעצמו ובוז לאחרים
פחדו ממנו. הוא היה מלא אירוניה. עדיין היה חד וגאה בעצמו - כפי שהיה מודע לחסרונות הוריו מגיל צעיר ולא ביקש להאשים את עצמו במלקות - מנותק ובעל יכולת הבחנה חדה, זו האירוניה. אך האם היא כשלעצמה מפחידה? איך נהייתה כזו?
הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו. לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי.
יציבות הוא לא הצליח להשיג עד יומו האחרון - וגם זה עצוב. כמה חבל לי עליו! פחד מעצמו ומהסביבה, הגן על עצמו בעזרת, ומפני, אותו האקדח.

הרמזים אינם מספיקים לי - אני לא מצליחה לעלות על מה שעבר עליו. אינספור תרחישים עוברים בראשי. כמה חבל.

"צוואתו של מוקיון" מציג לנו את תחילת חייו של ארנסט פיטו ואת סופם - אך מעט מאוד ממה שקרה בין לבין. והוא משאיר מקום רב לתהיות - אולי כאן גם טמון חלק מהקסם שבו.

גם הפעם רבים הציטוטים שסימנתי מאלה בהם השתמשתי, ועל כן פינת "ציטוטים שסימנתי לעצמי" ממשיכה להתקיים.
ואם לנצל הערת סיום זו, קשה היה לי לכתוב אודות ספר שפורסם במקור, באופן מקוטע, בכתב עת צרפתי פארודי מבלי להתייחס לאירועי אתמול. החזקתי את עצמי עד כה. לא אכביר במילים, רק ארכין את ראשי על האובדן - על היוצרים שנלקחו עקב יצירתם, ועל היצירות שלא הספיקו לברוא. על הביטוי שנגנז. בסגירת לה פרודי, בו פורסם מדי חודש פרק נוסף מצוואתו של מוקיון, איבדנו את מהלך חייו של פיטו ונותרנו רק עם תחילתם וסופם - יעברו שנים רבות עד שנבין מה איבדנו ברצח הנוראי שבוצע אתמול. יחי חופש הביטוי, תחי המהפכה הישנה.

אה, כן, תקראו גם את אחרית הדבר.

**מצרפתית: רותם עטר, זיקית, שנת הוצאה מקור: 1869, שנת הוצאה תרגום: 2013, מספר עמודים: 121, מחיר אחיד: 50 ש"ח.