הגולם, הג'יני והקפה ; ראשון הוא החמישי החדש

יום רביעי. שמונה בבוקר. השיעור של שמונה וחצי התבטל לו ואני כבר על האוטובוס לכיוון רחוב בן גוריון ברמת גן, שוב, מס הכנסה.

"הגולם והג'יני", אותו התחלתי לקרוא יום לפני, אצלי בתיק, איתי בשלפינג. אבל האוטובוס צפוף, והאיש שהתיישב לידי לא משיאר לי יותר מדי מרווח תמרון במושב שלי. בינו לבין החלון.

בתשע אני כבר מסיימת במס הכנסה, עדיין מוקדם. השיעור הבא שלי רק בשתים-עשרה. אני מחליטה ללכת ברגל לקניון איילון. הג'ינס האהוב עליי נקרע השבוע במקום לא לגיטי, ואחד מכרטיסי האשראי שלי אמור להקנות לי הנחה בקניון הזה. ועד שאני באזור. ולא קניתי בגדים כבר נצח. מותר לי.

אני מגיעה לקניון והחנויות עוד אינן פתוחות, אבל בתי הקפה כן. אני מזמינה אמריקנו בלי חלב, מתמקמת בקומת הגלריה, ומוציאה מהתיק את "הגולם והג'יני".

הגולם, הג'יני והקפה

לא בזה תמו חוויותי הצרכניות לשבוע החולף. בעקבות המילואים, העובדה שסיימתי את "הדרשה על נפילת רומי", והציון המשמח שקיבלתי על הסמינר האחרון שלי (בו חקרתי מגדלי נחשים, במסגרת אנתרופולוגיה של המוסר, 98) הרשיתי לעצמי להתפרע קצת. לשחרר לחץ.

קניתי ארבעה ספרים חדשים שכיכבו ברשימת "הספרים בתקופת הגנה שאני ממש רוצה אבל אנסה לחכות לשבוע הספר ביוני", עוד שני ספרים במבצע למועדון הספרייה החדשה (ביניהם החדש של אלבר קאמי, כי הוא במחיר השקה), ועוד ספר אחד של כנרת זמורה ביתן שחשבתי שלא ניתן להשיג עד שגיליתי שאם מזמינים מהאתר שלהם הם מדפיסים ושולחים, אז הזמנתי. אה וגם את הזיקית החדשה, כי אני תומכת בהוצאה עצמאית או משהו בסגנון.

כל הרכישות הללו הרגישו כמו חוויה חוץ גופית, כפייתית, שאינה בשליטתי, שהתפרצה ממקורות השמחה השונים ופיתחה חיים משל עצמה. קניית ספרים אינה בחירה, היא התמכרות. היא חזקה ממני. ועתה יהיה עליי לסמן את כל הרכישות החדשות באקס ליבריס, לפנות מקום ולסדר את הספרייה מחדש. להכנס לשלב הריפוי בעיסוק שרכישת ספרים מביאה עמה.

גם את הרשימה כאן בבלוג הגיע הזמן לעדכן. אחרי סוף השבוע, כשיהיה לי זמן.

*****

את כל המילים עד כה כתבתי עוד באותו יום רביעי, בדרכי הביתה מאותו הקניון, על טופס שאיבד את משמעותו ברגע בו יצאתי ממס הכנסה. ומאז, הוא ישב בתוך היומן שלי וחיכה שאקליד אותו על המחשב, בחלון הזה בו כותבים פוסטים חדשים. שאסיים אותו. אך חיי כסטודנטית בעלת שלוש עבודות לא איפשרו זאת.

מאחר ועתה אני עובדת גם בסופי השבוע, הפוסט השבועי נדחה (או בעצם הוקדם, לא ברור.) לימי ראשון, בהם אני מתחילה ללמוד מאוחר יחסית ויש לי זמן לשבת ולכתוב. משימה הדורשת אף יותר מלשבת ולקרוא.

עד כה "הגולם והג'יני" פשוט נהדר. אני זוכרת למה בחרתי בו מלכתחילה. אני רק בעמוד 157 והמחברת הקטנה שלי כבר מלאה ציטוטים אהובים, חלקם וודאי ימצאו את דרכם את חוות הדעת שאחלוק אתכם כשאסיים.

הטיוטה לפוסט זה, בכתב ידי, כפי שחכתה ביומן מיום רביעי

הדרשה על נפילת רומי/ ז'רום פרארי

"ואולי רומי לא היתה אובדת אלמלא אבדו הרומאים"

"הדרשה על נפילת רומי" הוא ללא ספק אחד הספרים המתעתעים בהם נתקלתי לאחרונה. ספר שמעביד אותך בפרך במשך מאה שבעים ושלושת עמודיו; שולח אותך לחפש את אוגוסטינוס, את לייבניץ, דמיורגוסים ועוד אינספור רפרנסים, סיפורים היסטוריים ופולקלורים עמם מתכתב פרארי ביד אמן. מכריח אותך לקרוא את אותו משפט שוב ושוב כדי להבין את מהותו, שכן פרארי, בדומה להוגה הצרפתי לאטור אותו למדתי שנה שעברה, לא אוהב סימני פיסוק - ובטח שלא נקודות. או פסקאות, לצורך העניין. וכך יוצא שאנו מקבלים פולמוס עשיר להפליא בו עלינו לעשות סדר במהלך הקריאה. הספר כתוב, כאמור, כמסה של טקסט; חסר פסקאות ועם מעט מאוד דיאלוג ישיר. על מרבית ההתרחשות, לרבות הדיאלוגים המתחרשים בין הדמויות השונות אנו שומעים מפיו של המספר ולא מפיהן של הדמויות עצמן. מדובר בספר אשר דוחף אותך לקריאה אקטיבית של ביאור והבנה.

אך הרשו לי להבטיח לכם - הוא שווה את העבודה.

סלפי ספרותי

הסיפור עצמו נע בין שלושה דורות של אותה משפחה, בין מלחמות העולם וקריסת הקולוניאליזם הצרפתי לבין בר קטן, בכפר קטן, באי הקטן קורסיקה של ימינו. בר שהוא בעצמו אימפריה שעלתה, ולבסוף התרסקה, בכוחם המניע של האינרציה, החרדה וההדחקה. זוהי הטרגדיה המופלאה של המשפחה הזו, שמתחילה בסיפורו של הסב - מרסל - דרך הוריו קשי היום, יחסיו עם אחיו ואחיותיו ונסיונו הנואש לברוח מן הגורל שהוכתב לו על ידי ההיסטוריה המשפחתית. מרסל מאמין בכל מעודו שהוא נועד לחיים שהם מעבר לכפר הקטן והנידח, מעבר לשעמום ולחיים חסרי ההתרחשויות של הכפר. קיומו של מרסל עגום בעיני עצמו, וככל שהוא מתקרב אל הדבר אליו הוא שואף יותר מכל, כך הוא מתפכח, מאכזב ומוצא את עצמו בחוסר ההגיון של הקיום האנושי.

"עולם אכן נעלם אך אף עולם חדש לא הפציע במקומו, ובני האדם העזובים, משוללי העולם, המשיכו בקומדיית הרבייה והמוות..." (עמוד 18)

הנכד - מתייה - חי בעולם אחר. אמו ואביו, עקרו מן הכפר הקרסיקני אל פריז ושם גדל. אך ברחשי ליבו תמיד הרגיש שמקומו האמיתי מצוי בכפר הקטן, עם חברו הטוב ליברו. הוא אינו מוצא את עצמו בסורבון, גם כאשר ליברו מצטרף אליו ללימודים. אפילו כאשר מוצא אהבה, אינו יכול להרשות לעצמו לקבל אותה.

"בשם עתיד קלוש הוא גזל מעצמו את ההווה, כפי שהדבר קורה לעתים קרובות כל-כך, אין לכחד, בקרב בני אדם" (עמוד 44)

וכך גם המקרה אצל ליברו עצמו, אשר ברח מן הכפר אל פריז בכדי ללמוד פילוסופיה ולהתאכזב מנבערותם של הסובבים אותו, כדי לוותר, ובסופו של דבר לחזור אל כפר, עם מתייה, ולהעלות מן המתים את הבר המקומי. אף הוא דמות עליה עברו לא מעט תלאות.

וכאן מתחיל הנרטיב העיקרי של הסיפור - שני החברים אשר חוזרים אל הכפר ומחיים את הבר המקומי. מקימים אימפריה שסופה ידוע מראש. הדגים הגדולים ביותר בבריכה הקטנה. אותו המצב אליו הגיע מרסל אי אלו שנים לפני כן, כאשר נולד אביו של מתייה, אי שם באלג'יר, כאשר הבין שייעודו בעיניו לא ימומש בחייו.

"היה מעדיף עשרת מונים להיות במקום העשירי או העשרים ברומי מאשר למשול כך על ממלכה עזובה וברברית בקצה האימפריה, אלא שאיש לא יציע לו חלופה כזאת לעולם שהרי רומי חדלה להתקיים, היא חרבה לפני עידן ועידנים, נותרו רק ממלכות ברבריות יותר, שמהן לא היה אפשר להמלט, ולזה שחמק מדלותו לא נותר אלא להטיל את מרותו חסרת התועלת על אנשים דלים ממנו…" (עמוד 116)

זה ספר שקשה לכתוב עליו מבלי להרעיף עליכם ספויילרים ולהרוס את העלילה, את ההתרה הטרגית של הדרמה הנרקמת בין כותלי הבר, בין אלג'יר לפריז, ובין רומי להיפו - מקום מושבו של אוגוסטינוס. אני ממליצה לכם לקחת את הזמן ולקרוא בו, עם וויקיפדיה זמינה ובקרבת הספרייה. פרארי כתב ברבדים רבים, ואין לי ספק שפספסתי כמה מהם (בעיקר כי את חלקו האחרון של הספר קראתי בזמן מילואים, בניתוק מוחלט ממקורות מידע חיצוניים, ומעולם לא הייתי בקיעה במיוחד בפילוסופיה וההיסטוריה של רומי) אך עם זאת, נהנתי מכל רגע. הכתיבה פשוט יפיפיה, וכיף להתענג עליה תוך הקריאה (והקריאה החוזרת).

ספר קצר וגדוש, פשוט תענוג.

**על הסופר:ז'רום פרארי, יליד 1968, פריז, מתגורר כעת באבו דאבי ומלמד פילוסופיה באקדמיה הצרפתית.

**מצרפתית: רמה איילון, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים - סיפורת, שנת הוצאה מקור: 2012, שנת הוצאה תרגום: 2014 (אפריל), מספר עמודים: 173, מחיר ברכישה ישירה מן ההוצאה: 65 ש"ח

גוגול, אני איתך.

אני יודעת, היום יום רביעי. בלילה. וגם בלילה רביעי עדיין אינו חמישי. צודקים. עם זאת, מחר אצא למילואים עד יום ראשון, ולא תהיה לי האפשרות לחלוק עמכם את הגיגיי וחוויותי. אז הקדמתי. כמו כן, החל מהשבוע הקרוב אני נכנסת למעגל ההולך ומתרחב של אנשים המחזיקים בשלוש עבודות אשר גולשות לשבעת ימי השבוע, תוך כדי לימודים אקדמאיים, כי חיי חברה זה לחלשים. אז ייתכן שנעביר את הדייט הקבוע שלנו לרביעי. נראה איך השבוע יעבור. עד כאן מנהלות.

השבוע חוויתי תגלית מובנה מאליה; דבר מה שידעתי, ושנשמע ומרגיש הגיוני פתאום הכה בי. הספרים, שאני קוראת מתכתבים עם החיים שלי, ואחד עם השני במקרים בהם אני קוראת שניים במקביל, באופן כמעט גמור. אני לא מתכוונת לתופעה היותר שכיחה, בה אני אונסת את החוויות שלי על הספר כדי לייצר תובנות, וכל מה שהמספר כותב איכשהו מתקשר למשהו שקרה לי. כאילו, גם. אבל בעיקר, הספר שאני קוראת משפיע על הצורה שבה המונולוג הפנימי שלי מתנהל, על איך אני מסתכלת על העולם ומפרשת אותו לעצמי. זהו כוח גדול ממני. סוף כל סוף הצלחתי להמשיג את זה אתמול בזמן צפייה בסרט על ניק קייב, "20,000 יום על פני האדמה" בסינמטק. הוא אמר שבשלב כלשהו בחייו הוא הבין שהוא יכול לשלוט במזג האוויר באמצעות הרגשות שלו, אבל הוא פשוט לא יכול לשלוט ברגשות שלו. אז זה, רק עם ספרים. והפעם, גוגול הכתיב את יומי, וקצת גם את "הדרשה על נפילת רומי" של פרארי.

הבוקר סיימתי לקרוא את "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקיפורביץ'" בדיוק בזמן לשיעור עליו, שחתם את הפרק הזה בביוגרפיה של גוגול. חוסר ההגיון והיעילות של המערכת, הקטנוניות, האגו והצביעות עליהם הוא צוחק, והפיקסציה הלא ברורה לכל כך הרבה חפצים רדפו אותי כל השבוע, אך הגיעו לשיאם היום בשעה שלוש אחר הצהריים, כשיצאתי מהשיעור ופניתי לכיוון האוטובוס לרחוב בן גוריון פינת ז'בוטינסקי ברמת גן - מקום משכנו של פקיד השומה, מס הכנסה.

שבת האחרונה, מתחילה את הדרשה על נפילת רומי בעוד טום ווייטס לועג לי

אתמול קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון מהעבודה השנייה החדשה שלי, וכמובן שנוכו לי לא פחות מארבעים ושמונה אחוזים מהמשכורת למס הכנסה. נאמר לי שבגלל שכבר עשיתי תיאום מס מוקדם יותר השנה מול העבודה השנייה הקודמת שלי, יהיה עליי לנסוע פיסית למס הכנסה על מנת לעדכן את התיק שלי, והעבודה השנייה הנוכחית שלי לא יכולה לבצע את התיאום מרחוק. בערב קיבלתי טלפון עם הצעת עבודה זמנית,לחודשיים, שלא יכלתי לסרב לה, וקבעתי להפגש עמם היום בשש וחצי בערב, בידיעה שמס הכנסה פתוח משלוש עד שש, ואני לומדת עד שלוש, אז הכל טוב.

כמובן שמהרגע בו כף רגלי דרכה בבניין שכינתו של מס הכנסה, הכל התשתבש. כי גוגול. שני האיוואנים לעיל נקלעו ליותר מעשור של בירוקרטיה, אז למה לא אני? נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה שש. איפושהו בין הקומה השנייה לשלישית החלה הפסקת חשמל, ואני מצאתי את עצמי לבד במעלית חשוכה, בוהה ברצפה של הקומה השלישית, שהיא במקרה גם התקרה של הקומה השנייה, דרך החריץ הקטן בין דלתות המעלית. וכך נשארתי מספר דקות שהרגישו כאילו מישהו מתח אותן עד שנקרעו והמעלית המשיכה במסעה לקומה השישית. גם בקומה השישית לא היה חשמל, מה שאומר שלא הורשתי להכנס לתחומי המשרד של מס הכנסה - מאחר והמיכשור אשר אמור לבדוק שאינני מחבלת לא עובד בלי חשמל, ואסור להכנס בלי לעבור בידוק (כי כנראה שהרבה אנשים לא מסמפטים במיוחד את מס הכנסה) - וגם אם היו נותנים לי להכנס, לא היו יכולים לתקן או לעדכן את תיאום המס שלי שכן בשביל זה צריך מחשב, ובשביל מחשב צריך חשמל. גם בשביל להטעין פלאפונים צריך חשמל, אז רצה הגורל ושלי שבק חיים. חייכתי למאבטח בהבנה, וחיכיתי. כך חלפה לה יותר משעה, בחושך של הקומה השישית ליד המעליות, עם אנשים שונים, בעלי צעקות בטונים שונים, אשר באו והלכו כאילו מדובר בספורט תחרותי והם פשוט מחליפים מקצה. לקראת חמש הבנתי שזה אבוד לחלוטין, ואאלץ לחזור ביום ראשון על הבוקר, מיד כשאצא מהמילואים.

אז נסעתי לעיר לפגישה המיועדת, והקדמתי ממש. כשהבנתי כמה אני מקדימה ירדתי מהאוטובוס, בלי להתחשב במיקומי, והתחלתי ללכת ברגל. זה היה בגשר מעריב. המשכתי על לינקולן עד שהפך לשנקין ואז פניתי דרומה ברוטשילד בחיפוש אחר ספסל. מצאתי אחד ליד הפינה של יבנה, והוצאתי את "הדרשה על נפילת רומי" מהתיק. מי אמר ששלפינג לא משתלם? הסיפור של מתייה, ליברו, ובעיקר מרסל (עליהם אספר לכם בהרחבה ובלי ספויילרים כשאסיים את הספר) התכתבו לי עם דמותו של גוגול, ועם המקום בו הוא היה כשכתב את האוסף מירגורוד, בו פורסמה במקור הנובלה על שני האיוואנים. הפרובנציאל שעוזב את החור בו הוא גדל לטובת העיר, אך לא מצליח להרגיש שייכות, ואיכשהו מצליח לפתח נוסטלגיה ביקורתית אל הפרובינציה. מעין אהבה עמוקה מהולה בסלידה נוראית שנוצרת כתוצאה מתסכול. כשהוא חי בסנט פטרבורג המגניבה והשוקקת של אלף שמונה מאות שלושים ומשהו וכתב פארודיה על המשועממים חסרי התוכן במלה-רוסיה, רוסייה הקטנה, אוקראינה (כותבת זו שגדלה ברחוב רוטשילד בקריית אותו ועכשיו יושבת וקוראת על שדירות רוטשילד בתל אביב, רואים? הכל מתחבר בסוף).

הפגישה הלכה בצורה חלקה ביותר. בתומה שמתי פעמיי לכיכר רבין, שם מתנהלת ברגעים אלה ממש מכירת סוג-של-חיסול-מדפים אצל האחים גרין, ששמרו לי את העותק ההוא של "בדרכים" מהפוסט הראשון. אז הנה, הגיע הזמן לאסוף אותו! בין לבין גם הבנתי ששכחתי את היומן שלי בפגישה, ובו תלושי המשכורת בשביל תיאום המס שנדחה לראשון, וכבר הייתי בחצי הדרך לחנות, וניסו להשיג אותי אבל הטלפון שבק חיים אי שם בקומה שש, אז הסתובבתי, ואספתי אותו, ושוב הסתובבתי, והגעתי לחנות, וקניתי אחלה ספרים, אז הכל בסדר. כי אם יש משהו שגוגול לימד אותי עד כה - זה שבחיים האלה אין היגיון, ולחפצים יש כוח עצום על בעליהם.

זהו.

פוסט מוזר, אני יודעת, אבל אני תשושה, הזוייה, ומאשימה את גוגול.

אני מתכוונת לנצל את סופ"ש המילואים שמתחיל מחר בשביל לכתוב סקירה מלאה על המריבה של האיוואנים, ולסיים לקרוא את "הדרשה על נפילת רומי". אולי גם לכתוב עליו משהו.

אחלו לי הצלחה

הדרשה על נפילת אנשים טובים

בשבוע שחלף טרם צלחתי את ההתמודדות עם "אנשים טובים" של ברעם, אם כי באמת ובתמים שאני נהנית מהספר והוא כתוב נהדר. לא ברור לי מה שם לא תופס אותי כרגע.

שיחה עם ירין כץ, הלא הוא הקורא בספרים, הביאה אותי להחלטה נוספת בטקטיקת ההתמודדות שלי: להתחיל עם ספרים קצרים יחסית, קלילים, כאלה עם עלילה מותחת, אולי אפילו ספרי נוער, ואולי גם לנסות לשלב קריאה מחדש של ספר שאני אוהבת אך לא קראתי הרבה זמן. כך אוכל לצבור מומנטום לקראת הספרים "הכבדים" יותר ברשימה. בראש מורד ניגשתי אתמול אל הספרייה והחזרתי את "אנשים טובים", לעת עתה. אני נודרת לעצמי (ולבלוג הזה, ולכם הקוראים את הגיגיי) לחזור אליו בבוא הזמן. לכן, איני מוחקת אותו מן הרשימה או מתעלמת מעצם קיומו והכשלון שלי בהתמודדות איתו (אם כי אחת הסיבות להחזירו לספרייה, מעבר לכך שעל פי הבירוקרטיה זמננו יחד תם מזמן, היא שאיני רוצה לראות אותו לועג לי מן המדף), אלא מורידה אותו כמה שלבים למטה, כך שאם אעקוב אחר הרשימה אחזור אליו בבוא הזמן. אני שואלת ספרים מן ספרייה למדעי החברה וניהול באוניברסיטת תל אביב, ופרט ממני ומעוד מספר מועט של נפשות תועות אף אחד לא משאיל ממנה ספרי קריאה חסרי תועלת אקדמאית, כך שאני בטוחה שהוא יחכה לי שם עד שאהיה מוכנה.

התפתחות נוספת של השבועיים האחרונים היא תחילת שנת הלימודים האקדמאית, מן הסתם. את התואר שלי הייתי אמורה לסיים כבר (אנתרופולוגיה-סוציולוגיה ותקשורת, למקרה שתהיתם), אך בזמן מבצע "צוק איתן" גוייסתי בצו שמונה לחודש שלם של מילואים, ועל כן לא זכיתי לגשת לכל המבחנים בקורסים אותם לקחתי. כך קרה שאני נמצאת באוניברסיטה לעוד סמסטר אחד אחרון, הסמסטר הנוכחי, בו היה עליי לבחור חמישה קורסים סך הכל. מאחר וזו שירת הברבור שלי באוניברסיטת תל אביב, החלטתי להתפרע ולקחת גם קורסים מפקולטות שונות; כך הגעתי ל-"סוציולוגיה של הרשת" מהתכנית הרב תחומית של מדעי הרוח, "מבוא למחשבה פוליטית" ממדעי המדינה ואחרון חביב - "רוסיה הצארית של אמצע המאה ה-19 ביצירותיו של נ.גוגול" מהחוג לספרות. הקורס נשמע לי מעניין בצורה בלתי רגילה, מאחר ואני חובבת היסטוריה וספרות רוסית לא ברור לי מה יכול להיות לא מהנה בללמוד על הנושא ארבע שעות בשבוע.

כמו עניין שאילת ספרי קריאה מן הספרייה למדעי החברה וניהול, מסתבר שאני היחידה שחשבה כך על הקורס הזה; רצה הגורל ואני הסטודנטית היחידה בקורס. אמנם יש איתי עוד כשמונה פנסיונרים, סטודנטים חופשיים שלומדים בגילמן להנאתם, אך אני היחידה שתצטרך להגיש עבודה ולקבל ציון בתום הסמסטר. מבחינתי, אגב, זה פשוט נהדר. הפכנו למועדון קריאה מוכוון מטרה עם מרצה/מנחה שופעת ידע. קוראים משהו בבית, מגיעים לכיתה, יושבים במעגל ודנים בו. פשוט תענוג.כך יוצא שעד יום שלישי הקרוב אקרא גם את "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקיפורוביץ'" (מאת גוגול, מן הסתם, ובתרגומה של נילי מירסקי האחת והיחידה), וכמובן שאספר לכם מה חשבתי עליו.

נחזור לעניינינו. מה אחרי ניר ברעם? "הדרשה על נפילת רומי" מאת ז'רום פרארי. את הספר תגרמה מצרפתית רמה איילון, והוא יצא בסדרת "ספריית פועלים - סיפורת" בעריכתם של נגה אלבלך ואברם קנטור, שהיא ללא ספק אחת הסדרות האהובות עלי בארץ. אם הם מוציאים ספר, כנראה שארכוש או אשאל אותו. יש משהו בלקטורה, בתרגום ובעריכה של הסדרה הזו שמצליח לספק לי ספרים טובים, מהנים, סוחפים ומעוררי מחשבה כבר לא מעט זמן. ובהקשר של מיקומו האסטרטגי ברשימה, ובכן "הדרשה על נפילת רומי" מכיל רק 172 עמודים ומחולק היטב לפרקים ואפיזודות קצרות יחסית, מעבר לכך, אם לסמוך על ניסיון העבר עם הסדרה - לא אמורה להיות לי בעיה לסיים אותו יחסית מהר ולהנות מכל רגע בדרך.

אז התחלתי לקרוא אותו אתמול במיטה, למורת רוחו של הוגו החתול שהחליט להפריד בינינו. קראתי את ההקדמות, ההקדשה, הציטוטים והפרק הראשון. נזכרתי למה רכשתי את הספר הזה, קראתי את הפרק הראשון שוב. היום כבר התקדמתי לפרק השני, והתכנון הוא להשאב אליו במהלך הסופ"ש הבא עלינו לטובה.

לסיכום שבוע זה, משנה טקטיקה ומלאה באופטימיות וכוחות מחודשים. המטרה היא לפרסם כאן את מחשבותיי על הסיפור של גוגול ועל הספר של פרארי עד יום חמישי הבא.

אחלו לי הצלחה והחזיקו אצבעות!

אתמול במיטה, הוגו ביני לבין הדרשה על נפילת רומי