גוגול, אני איתך.

אני יודעת, היום יום רביעי. בלילה. וגם בלילה רביעי עדיין אינו חמישי. צודקים. עם זאת, מחר אצא למילואים עד יום ראשון, ולא תהיה לי האפשרות לחלוק עמכם את הגיגיי וחוויותי. אז הקדמתי. כמו כן, החל מהשבוע הקרוב אני נכנסת למעגל ההולך ומתרחב של אנשים המחזיקים בשלוש עבודות אשר גולשות לשבעת ימי השבוע, תוך כדי לימודים אקדמאיים, כי חיי חברה זה לחלשים. אז ייתכן שנעביר את הדייט הקבוע שלנו לרביעי. נראה איך השבוע יעבור. עד כאן מנהלות.

השבוע חוויתי תגלית מובנה מאליה; דבר מה שידעתי, ושנשמע ומרגיש הגיוני פתאום הכה בי. הספרים, שאני קוראת מתכתבים עם החיים שלי, ואחד עם השני במקרים בהם אני קוראת שניים במקביל, באופן כמעט גמור. אני לא מתכוונת לתופעה היותר שכיחה, בה אני אונסת את החוויות שלי על הספר כדי לייצר תובנות, וכל מה שהמספר כותב איכשהו מתקשר למשהו שקרה לי. כאילו, גם. אבל בעיקר, הספר שאני קוראת משפיע על הצורה שבה המונולוג הפנימי שלי מתנהל, על איך אני מסתכלת על העולם ומפרשת אותו לעצמי. זהו כוח גדול ממני. סוף כל סוף הצלחתי להמשיג את זה אתמול בזמן צפייה בסרט על ניק קייב, "20,000 יום על פני האדמה" בסינמטק. הוא אמר שבשלב כלשהו בחייו הוא הבין שהוא יכול לשלוט במזג האוויר באמצעות הרגשות שלו, אבל הוא פשוט לא יכול לשלוט ברגשות שלו. אז זה, רק עם ספרים. והפעם, גוגול הכתיב את יומי, וקצת גם את "הדרשה על נפילת רומי" של פרארי.

הבוקר סיימתי לקרוא את "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקיפורביץ'" בדיוק בזמן לשיעור עליו, שחתם את הפרק הזה בביוגרפיה של גוגול. חוסר ההגיון והיעילות של המערכת, הקטנוניות, האגו והצביעות עליהם הוא צוחק, והפיקסציה הלא ברורה לכל כך הרבה חפצים רדפו אותי כל השבוע, אך הגיעו לשיאם היום בשעה שלוש אחר הצהריים, כשיצאתי מהשיעור ופניתי לכיוון האוטובוס לרחוב בן גוריון פינת ז'בוטינסקי ברמת גן - מקום משכנו של פקיד השומה, מס הכנסה.

שבת האחרונה, מתחילה את הדרשה על נפילת רומי בעוד טום ווייטס לועג לי

אתמול קיבלתי את תלוש המשכורת הראשון מהעבודה השנייה החדשה שלי, וכמובן שנוכו לי לא פחות מארבעים ושמונה אחוזים מהמשכורת למס הכנסה. נאמר לי שבגלל שכבר עשיתי תיאום מס מוקדם יותר השנה מול העבודה השנייה הקודמת שלי, יהיה עליי לנסוע פיסית למס הכנסה על מנת לעדכן את התיק שלי, והעבודה השנייה הנוכחית שלי לא יכולה לבצע את התיאום מרחוק. בערב קיבלתי טלפון עם הצעת עבודה זמנית,לחודשיים, שלא יכלתי לסרב לה, וקבעתי להפגש עמם היום בשש וחצי בערב, בידיעה שמס הכנסה פתוח משלוש עד שש, ואני לומדת עד שלוש, אז הכל טוב.

כמובן שמהרגע בו כף רגלי דרכה בבניין שכינתו של מס הכנסה, הכל התשתבש. כי גוגול. שני האיוואנים לעיל נקלעו ליותר מעשור של בירוקרטיה, אז למה לא אני? נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה שש. איפושהו בין הקומה השנייה לשלישית החלה הפסקת חשמל, ואני מצאתי את עצמי לבד במעלית חשוכה, בוהה ברצפה של הקומה השלישית, שהיא במקרה גם התקרה של הקומה השנייה, דרך החריץ הקטן בין דלתות המעלית. וכך נשארתי מספר דקות שהרגישו כאילו מישהו מתח אותן עד שנקרעו והמעלית המשיכה במסעה לקומה השישית. גם בקומה השישית לא היה חשמל, מה שאומר שלא הורשתי להכנס לתחומי המשרד של מס הכנסה - מאחר והמיכשור אשר אמור לבדוק שאינני מחבלת לא עובד בלי חשמל, ואסור להכנס בלי לעבור בידוק (כי כנראה שהרבה אנשים לא מסמפטים במיוחד את מס הכנסה) - וגם אם היו נותנים לי להכנס, לא היו יכולים לתקן או לעדכן את תיאום המס שלי שכן בשביל זה צריך מחשב, ובשביל מחשב צריך חשמל. גם בשביל להטעין פלאפונים צריך חשמל, אז רצה הגורל ושלי שבק חיים. חייכתי למאבטח בהבנה, וחיכיתי. כך חלפה לה יותר משעה, בחושך של הקומה השישית ליד המעליות, עם אנשים שונים, בעלי צעקות בטונים שונים, אשר באו והלכו כאילו מדובר בספורט תחרותי והם פשוט מחליפים מקצה. לקראת חמש הבנתי שזה אבוד לחלוטין, ואאלץ לחזור ביום ראשון על הבוקר, מיד כשאצא מהמילואים.

אז נסעתי לעיר לפגישה המיועדת, והקדמתי ממש. כשהבנתי כמה אני מקדימה ירדתי מהאוטובוס, בלי להתחשב במיקומי, והתחלתי ללכת ברגל. זה היה בגשר מעריב. המשכתי על לינקולן עד שהפך לשנקין ואז פניתי דרומה ברוטשילד בחיפוש אחר ספסל. מצאתי אחד ליד הפינה של יבנה, והוצאתי את "הדרשה על נפילת רומי" מהתיק. מי אמר ששלפינג לא משתלם? הסיפור של מתייה, ליברו, ובעיקר מרסל (עליהם אספר לכם בהרחבה ובלי ספויילרים כשאסיים את הספר) התכתבו לי עם דמותו של גוגול, ועם המקום בו הוא היה כשכתב את האוסף מירגורוד, בו פורסמה במקור הנובלה על שני האיוואנים. הפרובנציאל שעוזב את החור בו הוא גדל לטובת העיר, אך לא מצליח להרגיש שייכות, ואיכשהו מצליח לפתח נוסטלגיה ביקורתית אל הפרובינציה. מעין אהבה עמוקה מהולה בסלידה נוראית שנוצרת כתוצאה מתסכול. כשהוא חי בסנט פטרבורג המגניבה והשוקקת של אלף שמונה מאות שלושים ומשהו וכתב פארודיה על המשועממים חסרי התוכן במלה-רוסיה, רוסייה הקטנה, אוקראינה (כותבת זו שגדלה ברחוב רוטשילד בקריית אותו ועכשיו יושבת וקוראת על שדירות רוטשילד בתל אביב, רואים? הכל מתחבר בסוף).

הפגישה הלכה בצורה חלקה ביותר. בתומה שמתי פעמיי לכיכר רבין, שם מתנהלת ברגעים אלה ממש מכירת סוג-של-חיסול-מדפים אצל האחים גרין, ששמרו לי את העותק ההוא של "בדרכים" מהפוסט הראשון. אז הנה, הגיע הזמן לאסוף אותו! בין לבין גם הבנתי ששכחתי את היומן שלי בפגישה, ובו תלושי המשכורת בשביל תיאום המס שנדחה לראשון, וכבר הייתי בחצי הדרך לחנות, וניסו להשיג אותי אבל הטלפון שבק חיים אי שם בקומה שש, אז הסתובבתי, ואספתי אותו, ושוב הסתובבתי, והגעתי לחנות, וקניתי אחלה ספרים, אז הכל בסדר. כי אם יש משהו שגוגול לימד אותי עד כה - זה שבחיים האלה אין היגיון, ולחפצים יש כוח עצום על בעליהם.

זהו.

פוסט מוזר, אני יודעת, אבל אני תשושה, הזוייה, ומאשימה את גוגול.

אני מתכוונת לנצל את סופ"ש המילואים שמתחיל מחר בשביל לכתוב סקירה מלאה על המריבה של האיוואנים, ולסיים לקרוא את "הדרשה על נפילת רומי". אולי גם לכתוב עליו משהו.

אחלו לי הצלחה